לצעוק בתפילה או לכוון בלב? הזוהר הקדוש נותן תשובה מפתיעה

מסופר על אחד החזנים המפורסמים בדורנו שהוזמן פעם לבית כנסת מפואר בירושלים להנעים בקולו הערב את התפילה.

כשסלסל בקולו בטונים גבוהים במיוחד - הפלורוסנט שמעליו נופץ לרסיסים מעוצמת הקול!

הסיפור הזה גרם לי להרהר:

מה נכון יותר בתפילה - להרים קול ולצעוק או לומר את המילים מכל הלב, בכוונה?

את התשובה לכך נוכל למצוא בדברי רבותינו ז"ל:

הזוהר הקדוש כותב שתפילה העולה על שפתינו נקראת "שוועה", שנאמר "שִׁמְעָה תְפלִתִָּי ה' ושְַׁועְָתִי הַאֲזִינהָ".

אבל "צעקה" - היא כאשר האדם צועק ואינו אומר כלום! זוהי צעקת הלב, שנאמר "צָעַק לִבָּם אֶל ה'", והיא הגדולה מכל התפילות!

היא קרובה לקב"ה יותר מכול, שנאמר "כִּי אִם צָעקֹ יצְִעַק אֵליַ שָׁמעֹ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".

ועוד כותב הזוהר הקדוש, שמי שמתפלל ובוכה וצועק עד שלא יכול אפילו למלמל עוד בשפתיו - תפילה זו שלמה, שהיא מהלב, ולעולם לא חוזרת ריקם!

זכרו: העיקר בתפילה הוא צעקת הלב!