הדמעות שמהן המצרים פחדו יותר מכל | הרב יהונתן ענבה

209 שנים של גלות קשה ומשפילה עברו על העם שלנו במצרים. ממשפחת מלוכה קדושה וטהורה, ממשיכי דרכם של אבות האומה, הפכנו להיות עבדים נרצעים של מצרים. אבל הפגיעה הקשה ביותר לא הייתה רק בגוף, המצרים הצליחו לדרדר אותנו רוחנית, ולגרום לנו לשבר ולריחוק מהקב"ה.

המצרים הבינו משהו מאוד יסודי בקשר בין ישראל לבוראם: מדובר בקשר חזק מאוד, קשר שיכול להפוך את המציאות לטובתם. לכן הם ניסו בכל כוחם לנתק את הקשר הזה.

איך עושים את זה? איך מנתקים יהודי מבוראו?

עיקר הקשר בין האדם לבוראו מתקיים על ידי תפילה, דיבור פשוט שמחבר בין נברא ליוצרו. ואת זה בדיוק המצרים ביקשו למנוע.

אחת הגזרות הקשות ביותר הייתה האיסור לבכות. למה? כי בכי פותח את הלב, מביא לחרטה, מעורר רצון לחזור למקור, לתפילה אמיתית. את השיטה הזו גם הבבלים העתיקו מאות שנים אחרי בגלות בבל.

אבל אז, אחרי 209 שנים של גלות, קרה משהו מדהים: מלך מצרים מת. העם כולו התאבל, ובחסות הבכי הקולקטיבי, גם היהודים סוף סוף בכו. וכשהלב נפתח, השפתיים נשאו תפילה, והחל תהליך הגאולה. אותן דמעות תבעו את מקומן, מידת החסד התעוררה על עם ישראל, ואז הקב"ה נגלה למשה בסנה, ומשם ועד הגאולה הדרך נפתחה לרווחה.

תפילה, דמעה ואמונה,
יוצרים מציאות בבריאה.
המצרים פחדו מהדמעות שלנו, והם גם ידעו למה.

לפני שנים, ביום הכיפורים, רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין, מרן ה"חפץ חיים", היה בדרכו לבית הכנסת בעיירה שבה שהה באותה תקופה. השעה התקרבה לנעילה, ופתאום הוא שמע בכי. בכי קורע לב, שאי אפשר היה להתעלם ממנו.

הוא עצר, והחליט לבדוק מה קורה שם. ה"חפץ חיים" נכנס לאחד הבתים, וראה אישה מבוגרת יושבת ובוכה בלי הפסקה.

"למה את בוכה כל כך?" שאל הרב בעדינות.

האישה הרימה את מבטה אליו. "רבי, אני כבר זקנה. גם נכה. עכשיו תפילת נעילה, וכולם בבית הכנסת, ואני לא יכולה ללכת..." היא נאנחה, "אבל גם אם הייתי יכולה ללכת, אני לא יודעת לקרוא".

"אז אני פותחת את הסידור, ואני אומרת לקב"ה: 'ריבונו של עולם, הכול גלוי וידוע לפניך. אתה יודע שאני לא יודעת לקרוא. אבל אני כל כך רוצה להתפלל אליך, אז אני מבקשת שאני אבכה על כל דף ודף בסידור, ואתה, ה' יתברך, תקבל את זה כאילו אמרתי את כל המילים שכתובות בו'."

ה"חפץ חיים" עמד שם, נרגש עד עמקי נשמתו. הוא בירך את אותה אישה בבריאות איתנה, והמשיך לבית הכנסת. אבל אותו רגע לא עזב אותו.

עברו שנים. הרב שוב הגיע לאותה עיירה, ולמרות הזמן הרב שחלף, הוא נזכר באותה אישה זקנה. הוא הלך לרחוב שבו היא גרה, לבית שבו הוא פגש אותה.

כשהגיע למקום, הוא עצר. חיוך התפשט על פניו. במקום הדירה הקטנה של האישה, עמד בית כנסת מפואר.

"לא היה לי ספק שבמקום שבו ירדו דמעות כאלה, ייבנה בית לה', 'בית מקדש מעט'", אמר ה"חפץ חיים".

יש דברים שהם יותר חזקים מכל השכלה, ויותר עמוקים מכל ידע. תפילה שיוצאת מהלב, דמעה אמיתית, הן הכוח הכי חזק שיש.

תזכרו: תפילה, דמעה ואמונה, יוצרים מציאות של ישועה.
שבת שלום!