צבי יחזקאלי באמירה חריגה: "מפסיקים להתנצל וחוזרים להיות בעלי הבית"

הבוקר האפרורי בחברון לא הצליח להסתיר את ההתרגשות על פניו של הפרשן צבי יחזקאלי. בעודו עומד על רקע המבנה האדיר של מערת המכפלה, המקום בו טמונים אבות האומה, יחזקאלי מבקש לעצור לרגע את שטף החדשות היומיומי ולהתמקד במהות. הוא הגיע לקרית ארבע, אך הפעם המבט שלו לא הופנה רק אל העבר אלא אל המהפכה השקטה שמתרחשת ממש עכשיו מתחת לרדאר התקשורתי.

במהלך נסיעתו בין בתי היהודים שנגאלו לאורך השנים, יחזקאלי מצביע על השינוי הדרמטי שהתחולל ביממה האחרונה. מדובר בהחלטה אסטרטגית ומשמעותית הנוגעת ליחסי המקרקעין, הבעלות ואישורי הבנייה ביהודה ושומרון. עד היום, המנהל האזרחי פעל תחת כבלים של החוק הירדני, חוק שבאופן אבסורדי כמעט ולא אפשר ליהודים לבצע עסקאות נדל"ן לגיטימיות או להוכיח בעלות על קרקעות. המציאות הזו יצרה מצב שבו המלחמה על הבית התנהלה בידיים קשורות, תחת איום מתמיד של הרשות הפלסטינית שרודפת ואף רוצחת את מי שמעז למכור אדמה ליהודים.

יחזקאלי מסביר כי ייתכן שללא מאורעות השבעה באוקטובר השינוי הזה לא היה מבשיל, אך כעת נפתח פתח חדש. המחסומים הבירוקרטיים הוסרו, והחשאיות שאפפה כל רכישת בית ביהודה ושומרון מתפוגגת. כיום, פלסטיני שמעוניין למכור את ביתו יכול לעשות זאת באופן גלוי יותר מול הקונה היהודי, בלי שרשרת האיסורים הישנה שעיכבה את גאולת הקרקע. המהלך הזה הוא לא רק עניין משפטי יבש, אלא הצהרת כוונות ברורה לגבי השאלה המהדהדת מזה עשורים: מי הוא בעל הבית באמת?

לאורך השנים, מספר יחזקאלי מתוך היכרותו העמוקה עם המזרח התיכון, הוא שמע שוב ושוב את אותה ביקורת מצד השכנים הפלסטינים. הם היו אומרים לו ביושר שמעורר מחשבה כי היהודים אינם מתנהגים כמו בעלי הבית. בראייה הערבית, כשיש ואקום של סמכות וכאשר בעל הבית מהסס לגבי זכותו על המקום, הצד השני נכנס בטבעיות אל הנעל הזו ומרגיש שהוא הריבון. כעת, ביהודה ושומרון וגם בעזה, משהו בתודעה הישראלית מתחיל להשתנות. עם ישראל מתחיל לחזור אל השורשים ולהתנהג כמי ששב לנחלת אבותיו ולא כמי שמתנצל על נוכחותו.

הקשר הזה לאבות האומה הוא לא רק נוסטלגיה. יחזקאלי מזכיר את הרגעים ההיסטוריים של שנת תשכ"ז, כאשר חיילי צה"ל נכנסו לחברון. הערבים המקומיים, שזכרו היטב את הטבח הנורא של שנת תרפ"ט וחששו מנקמה יהודית, מיהרו להוציא דגלים לבנים מכל עבר. הם ציפו למלחמה על פי הכללים המוכרים להם. אך היהודים, בדרכם הייחודית והרחומה, בחרו לחלוק איתם את אולמות התפילה במערה.

בתוך ההקשר הזה, בולט סיפורו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. יחזקאלי מצטט את המילים שאמר הרב לשייח' המקומי באותם ימים: "אנחנו נכנסים עם נעליים למערת המכפלה". הסיבה לכך הייתה פשוטה ועמוקה כאחד. המערה היא לא רק אתר תפילה, היא הבית של סבא וסבתא שלנו. זהו המקום אליו השתוקקנו וכלפיו התפללנו בכל שנות הגלות. הקשר הישיר והבלתי ניתן לניתוק לאברהם, יצחק ויעקב, לשרה, רבקה ולאה, הוא מקור הכוח המרכזי של עם ישראל.

המאבק ביהודה ושומרון איננו רק על מטרים של אדמה או על גבעה כזו או אחרת. מדובר במאבק על הזהות. כאשר יהודי הולך בחברון ומרגיש שזהו ביתו הטבעי, המסר הזה מחלחל לכל הסביבה. המעבר מהחוק הירדני המגביל אל חוק שמכיר בזכות היהודית לקנות ולבנות בארץ ישראל, הוא צעד נוסף בשחרור מהכבלים התודעתיים של הגלות.

יחזקאלי מסיים את דבריו בתובנה כי בעלות הבית נמדדת ביכולת של האדם לעמוד זקוף בנחלתו. השילוב בין גאולת הקרקע הפיזית לבין החיבור הרוחני לשורשים הוא המפתח לניצחון. ככל שנבין שהמערה הזו היא הבית שלנו, וככל שנתנהג כבעלי בית המחוברים למורשתם, כך יבינו גם כולם מסביב שחזרנו הביתה כדי להישאר לתמיד. זהו העיקר של הכוח שלנו, וזוהי בעלות הבית האמיתית שאותה אנו זוכים לראות מתממשת לנגד עינינו בימים אלו.