ואז האיש צעק: "זה הבית שלך?! מספיק עם השיחות האלו!"

הרב איראם יצא מחדרו של ראש הישיבה עם פנים נפולות. השיחה הייתה קשה. הוא ביקש, כמעט התחנן, אך נדמה שכל מאמציו היו לשווא.

"אני אחשוב על זה", אמר ראש הישיבה.

כבר תקופה ארוכה שהבחור שעליו דיברו מפשל בלימודים. הוא לא קם בזמן, לא נכנס לשיעורים. אבל הרב איראם ידע: אם יחליט ראש הישיבה להעביר אותו לישיבה אחרת - זה יהיה גזר דין מוות לנער המבולבל.

כשראש הישיבה אמר "אני אחשוב על זה", הרב איראם ידע שזה אומר שאין הרבה סיכוי. אבל הוא לא ויתר. הוא המשיך להתפלל, ולקוות לטוב.

למחרת בבוקר, הרב איראם עלה על האוטובוס לירושלים. עוד יום עמוס לפניו - פגישות, דיונים, לוח זמנים צפוף במיוחד.

כדי לסגור כמה פינות בעניין אותו בחור שמרחפת מעליו סכנת סילוק, החליט הרב לנהל כמה שיחות טלפון שלא סובלות דיחוי. שיחה, ועוד שיחה, ועוד שיחה.

האיש שישב לידו, שכנראה היה עייף במיוחד באותו היום, התחיל להתעצבן.

"תגיד", הוא התפרץ לבסוף, "מה, האוטובוס זה המשרד שלך? מספיק כבר עם השיחות האלו!"

הרב היה נבוך מאוד. "מחילה", אמר בבושת פנים. "אני מתנצל. אפסיק עם השיחות". ואכן, הרב השתיק את הטלפון.

חלפו כמה רגעים, ולפתע הרטט גילה על שיחה נכנסת נוספת, חשובה מאין כמותה.

ראש הישיבה על הקו. הרב הביט בשכן הכועס לידו במבט מתנצל, אך ידע שעליו לענות לשיחה.

"שלום וברכה הרב", אמר ראש הישיבה.
 "החלטתי להיעתר לבקשת הרב. הבחור שרצינו לסלק נשאר בישיבה".

הלב של הרב התמלא שמחה. "תודה רבה!"

ברגע שהשיחה נגמרה, הרב ידע שהוא חייב להתקשר מיד לאביו של אותו הבחור כדי לבשר לו את הבשורה. "האבא בוודאי מחכה, מתפלל, לא יודע. הוא חייב לדעת עכשיו!" חשב לעצמו הרב.

"סליחה", הבטיח שוב לאיש שיושב לידו, "זו באמת השיחה האחרונה". האיש הניד בראשו בייאוש, כמי שמשלים עם "גורלו".

הרב חייג למספר של אבי הבחור. הטלפון התחיל לחייג. ולפתע, הטלפון של האיש לידו מצלצל.

אתם מבינים?! האיש הכועס שישב ליד הרב, ושהתרעם על כל השיחות, היה אביו של הבחור שהרב נלחם בעבורו.

כל אותן "שיחות מעצבנות" - נעשו למענו. בשביל בנו.

זכרו, לפעמים מה שנראה לנו כמטרד - הוא בדיוק הברכה שחיכינו לה. מה שחשבנו שמפריע לנו - הוא בדיוק הישועה שהתפללנו.