"אחמד, אתה צאצא של רבי שלמה אלקבץ!" | כוחו של השורש היהודי

כשהילד קטן, הוא שואב את כוחו הרוחני מהבית שגדל בו. המים שמשקים אותו בילדות, הם אלה שיתמכו בו בסערות החיים. התורה שסופגים בבית ההורים היא כאילן עמוק שורשים, שעמיד גם כשהסופה מתחזקת.

היה פעם גוי ששמו אחמד, שעבד בבני ברק כ"שבת גוי". יום אחד, כשהלך לאחד הבתים בשכונה, פתאום שמע קול שירה מבית הכנסת הסמוך.
"לכה דודי, לקראת כלה", בקע קול המתפללים והנעים את הרחוב.

משהו במנגינה הזו קיבע אותו למקום. הוא לא יכול היה להמשיך ללכת. כמה דקות אחר כך, כשהמשיך בדרכו, הוא שמע את אותו שיר שוב, מבית כנסת אחר. גם הפעם, קולו של החזן עשה משהו בלב שלו. הוא פשוט לא יכול היה לזוז.

בשבת שאחרי זה, אחמד הגיע לשם שוב, הפעם בשביל לשמוע את "לכה דודי".

במוצאי שבת חזר לכפר שלו. "אבא", הוא אמר, "אני רוצה להתגייר. משהו מושך אותי לדת היהודית".

אביו כעס. "על גופתי! ערבי הוא ערבי, ואין לך שום זכות להחליף דת!"

אבל אחמד לא ויתר. הוא פנה לאימו, בסתר, וסיפר לה שכבר כמה שבועות הוא שומע את השירה של היהודים, ומשהו שם פנימה פשוט צועק אליו.

לפתע אימו פרצה בבכי. "אתה לא צריך להתגייר", היא אמרה לו, עיניה מלאות בדמעות. "אני יהודיה, וזה אומר שגם אתה יהודי".

"כל ליל שבת, לפני שהלכת לישון, הייתי שרה לך את השיר הזה, 'לכה דודי', לפני השינה. יש לי אפילו מגילת יוחסין שמגיעה עד רבי שלמה אלקבץ, שכתב את הפיוט הזה".

עכשיו הכול התחבר.

"המנגינה הזו ששמעת ממני בילדות", אמרה האם בקול רועד, "נחרתה בנשמה שלך. וברגע ששמעת אותה שוב בבית הכנסת, משהו בפנים התעורר".

היא לא הפסיקה לבכות.

"עכשיו, קום וברח לבני ברק. חזור לשורשים שלך. מהיום, לא יקרא עוד שמך אחמד, אלא אברהם".

ואז היא אמרה משהו שכואב: "אני, בוכה ואבכה לנצח על מר גורלי. אבל אתה, בני, התפלל עליי. בקש רחמים שאולי יום אחד גם אני אזכה לחזור. בקש מהקב"ה שירחם על נשמתי. אנא, בני, אל תפסיק להתפלל בשבילי".

אברהם חזר לבני ברק. הוא למד באחת הישיבות, והקים בית יהודי נאמן על אדני התורה והמצוות. זה כוחם של שורשים. זה מה שהילד שואב בבית, גם כשהוא לא יודע, הנשמה זוכרת.