הרגע שבו הבנו: כך נפרדנו מסבא בפעם האחרונה

בפרשה שקראנו שבוע שעבר, קראנו על פטירתו של יעקב אבינו, ובכל זאת הפרשה נקראת "ויחי יעקב", כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

באופן אישי, הפרשה הזו מחברת אותי לפטירתו של סבא זצ"ל. ולקראת סיום סדרת הטורים הזו, אני רוצה מעט לספר על כך.

סבא עלה בסערה השמיימה ביום ג' מרחשוון תשע"ד, אבל הקושי התחיל עוד קודם, בכל תקופת חגי תשרי.

בראש השנה סבא היה בבית חולים; ביום הכיפורים ובתחילת חג הסוכות הוא כבר היה בבית, אבל עדיין הייתה דאגה גדולה ובעיקר תפילה.

היינו בטוחים שסבא יחלים. שאולי זה ייקח עוד קצת זמן, אבל בסוף הוא יחזור לעצמו. בשבילנו, כך קיווינו, אבל בעיקר בשביל כל עם ישראל.

ההורים שלי אפילו שיפצו לסבא את החדר, שיתאים לצרכים שלו כשיֵצא מהאשפוז ויחזור הביתה. הם טיפלו בו במסירות, יום ולילה, לא עזבו את מיטת חוליו אפילו לרגע אחד.

אבל אז, הגיעה שבת חול המועד סוכות, וקרה משהו לא צפוי, פתאום היה נראה שסבא מרגיש טוב; הכאבים פחתו.

סבא אמר דברי תורה, שר עם הנכדים, ואפילו השתעשע עם עובדיה שלי שייבדל לחיים, שבדיוק חגג יום הולדת שנה. זו הייתה שבת מאוד מרוממת, שאני זוכרת עד היום.

במוצאי שבת הגיע הרופא. ושוב, הוא ביקש לפנות את סבא מיד לבית החולים.

העובדה שהכאבים נעלמו, כך התברר, דווקא לא בישרה טובות...

בזמן שחיכינו לאמבולנס, סבא ביקש מאיתנו, מהנכדים, שנאמר כולנו תהילים.

אנחנו היינו בטוחים שגם הפעם, סבא יהיה כמה ימים בבית החולים ויחזור לבית, אבל הוא כנראה הבין אחרת.

הוא נפרד מכולנו, ובירך כל אחד באופן אישי. הוא הודה להורים שלי על כל השנים, ואפילו ביקש מהם סליחה על כך שהטריח אותם במשך השנים...

הם כמובן השיבו מיד שזו הזכות שלהם, והם רוצים לזכות בזה עוד שנים רבות... אבל היה נראה שסבא מבין שכבר נגזרה הגזרה.

ליווינו אותו עד האמבולנס, והוא נופף בידו לשלום. הפרידה הזו, הייתה מאוד קשה לו, ולנו.

מאותו רגע, מצבו של סבא הלך והתדרדר. אין מי שלא זוכר את התקופה הקשה הזו, התפילות, הדמעות, הקבלות.

כל העולם היהודי עקב בדאגה אחר מצבו.

אני זוכרת שבמהלך התקופה הזאת הלכתי לבקר אותו כמה וכמה פעמים, ובאחת מהפעמים בדיוק היה לי יום הולדת, ובאתי לבקש ממנו ברכה.

אבל הוא כבר היה מורדם. זה כאב מאוד. ואז הגיע ג' במרחשוון.