הוא הבין שהמסר החינוכי מתחיל ממנו, לא האשים אף אחד, וגזר על עצמו צום

עיקר החינוך של ילדינו אינו נעשה על ידי 1.5 דק' תוכחות מוסר או עונשים.
הדוגמה האישית שלנו, ההורים, היא המורה הטוב ביותר.
הילדים לומדים יראת שמים ומצוות בעיקר ממה שהם רואים בבית, מהתמונות שחרותות בזיכרונם מהתנהגות ההורים.

מסופר כי יום אחד בתו הקטנה של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל הלכה לשחק בבית השכנים.
הרב זצ"ל, שהיה ידוע כמחנך דגול, רצה לדעת מה קורה עם הילדה שלו אצל השכנים.
אז הוא החליט לצאת ולבדוק בעצמו.

הוא ראה את השכן יושב בחצר, ואת הבת הקטנה שלו יושבת לו על הברכיים בזמן שהוא מאכיל אותה.
השכן היה אב אוהב ומסור, ורצה לטפל בבתו בצורה הכי חמה.
אבל מצד שני, איך אפשר להאכיל רק את הבת שלו ולהשאיר את בת השכנים, החברה שלה, עומדת בצד ורעבה? זה לא יפה.

אז השכן עשה מה שנראה לו נכון, הושיב עליו גם את הילדה של משפחת זוננפלד והאכיל גם אותה.

הרב זוננפלד ראה את המחזה הזה והלב שלו התכווץ.
זה לא התאים למידת הצניעות שהוא חינך אליה.
הדבר מאוד הציק לו.

כאן חשוב להבין: הרב זוננפלד לא היה אדם שמחזיק דברים בפנים.
הוא נחשב לאחד הקנאים הגדולים שבין רבני ארץ ישראל של אותה תקופה.
על כל חריגה קטנה מדרך התורה הוא היה זועק ומוחה בתוקף.
אבל זה היה כשמדובר בעניינים ציבוריים.

הפעם? הפעם זה היה קשור אליו אישית.
והנה בא המבחן האמיתי.

אך הרב זוננפלד בחר שלא לגעור באותו השכן.
במקום זה, הוא הביט פנימה אל תוך הלב שלו, והבין: האשמה היא שלי.
אם הבת שלי הגיעה למצב כזה, זאת אחריותי בלבד כאבא.

ומה עשה אותו גאון וצדיק?
הוא קבע לעצמו שבכל שנה, באותו יום בדיוק שבו היה עד למחזה, שסבר שמעיד עליו יותר מאשר על כל אחד אחר, הוא יתענה.

זוהי הדוגמה האישית שמחנכת יותר מאלף דרשות מוסר.