איך פרט אחד קטן וכואב בחייו של שורד השבי הפך למה שהציל אותו?

שנתיים לפני ששורד השבי אליה כהן נחטף, הוא קיבל אבחנה רפואית מצערת: אפילפסיה. המחלה גרמה לו צער גדול, והוא הרים את עיניו לשמיים ושאל: "ריבונו של עולם, מכל העולם דווקא אני?"

עברו שנתיים, ואליה נחטף. הוא הוחזק בתוך המנהרות בעזה במשך 505 ימים ארוכים ומפחידים, עד שסוף סוף שוחרר בעסקת החטופים השנייה.

כשיצא לחופש, אחד הדברים הראשונים ששאל את אימו היה: "למה שחררו דווקא אותי מכל החטופים?"

אימו שלפה מכתב, מכתב המלצה לשחרורו. שם היה כתוב שבגלל מחלתו, יש לו זכות להשתחרר והוא קודם לשחרור מהאחרים.

באותו רגע אליה הבין כי המחלה הזאת, שכל כך סבל ממנה ושתהה בגללה "למה דווקא אני", היא בדיוק מה שהוציא מידיהם של מפלצות החמאס בריא ושלם. הקב"ה הקדים רפואה למכה.

אנחנו רואים רק נקודה אחת מתוך ציור שלם. מה שנראה לנו היום כקושי, כמכשול, כעיכוב, יכול להיות בדיוק מה שיציל אותנו מחר.

חכמינו ז"ל אמרו: כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה. ושום דבר לא מקרי. בסיפור של שורד השבי אליה כהן האמת הזאת מתגלה בצורה כל כך חדה.

המחלה שהכאיבה לו, שנראתה בעיניו כעוול, הפכה להיות בדיוק הסיבה להצלתו. אדם לא יודע מה יוליד יום. לפעמים רק אחרי שנים הוא מבין למה עבר את מה שעבר, אבל החוכמה האמיתית היא לחיות באמונה גם לפני שרואים את התמונה המלאה.

לדעת שכל מה שהקב"ה עושה, גם אם לא מובן לנו עכשיו, נובע מרחמים גדולים.

כשאדם מחזק את עצמו בגישה הזאת, הוא זוכה למנוחת נפש אמיתית. הוא מקבל את החיים באהבה, ורואה את המסלול שלו בעומק. הקב"ה מוביל כל אחד ליעדו בדרך הנכונה בשבילו, ולפעמים רק אחר כך מתגלה שדווקא הקושי היה המפתח לברכה.

האמונה היא שמאפשרת לנו לקבל את הרגעים הקשים כשלב הכרחי בדרך לטובה גדולה יותר. כשחיים בהכרה שאין מקרה בעולם, שכל דבר נעשה בדיוק מופלא, אפשר למצוא נחמה ואופטימיות גם באפלה הכי כבדה.

זו ההבנה שמאפשרת לאדם לומר "הכול לטובה" בלב שלם, מתוך ידיעה שמאחורי כל מכה מסתתרת גם הצלה.