הסולטן כעס על הרופא היהודי ואז קרה הבלתי ייאמן | סודו של השמש בחנוכייה

בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית, שימש רופא יהודי נודע בשם ניסים רחמים כרופאו האישי של הסולטן. בין השניים שררו יחסי קרבה מיוחדים, עד שהסולטן רחש לו חיבה עמוקה, והעריך אותו יותר מכל השרים שבחצר המלכות.

שנה אחת, בליל שמיני של חנוכה, הגיע הסולטן לביקור מפתיע בביתו של הרופא. כאשר נכנס פנימה, הבחין באור החנוכייה הדולק במלוא תפארתו, וכל הנרות בוערים באור יקרות. שלוות הנרות וריקוד השלהבות שבו את לבו של הסולטן, והוא פנה אל רופאו ואמר: "ספר לי, ניסים, מה סודם של הנרות הללו?"

הרופא, בשפה רכה ונעימה, החל לספר לסולטן על גזירות היוונים, על רדיפת הדת, על גבורת היהודים שעמדו בפרץ במסירות נפש וניצחו את הרשעים, ועל נס פך השמן שהאיר את המקדש באור טהור. "נרות החנוכה", סיכם הרופא, "הם זכר לנס הגדול שנעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

התרשם הסולטן מהסיפור, אך קימט את מצחו ושאל: "אם כן, מדוע אני רואה כאן תשעה נרות? הלא מדובר בשמונה ימים ובשמונת נרות, אז מהו פשר הנר הנוסף?"

השיב הרופא: "הנר התשיעי, איננו חלק ממצוות ההדלקה. זהו השמש, נר שמטרתו להדליק באמצעותו את שאר הנרות, אך הוא עצמו אינו חלק מן המצווה".

הסולטן, שלא שקט בדעתו, האדים מכעס: "אתה מסתיר ממני דבר מה! אל תחשוב שאיני מבין. אם נר זה אינו חלק מהמצווה, מדוע הוא ממשיך לדלוק? היית צריך לכבותו מיד לאחר ההדלקה! אינך מדבר איתי אמת, ואתה מעלים ממני סוד משום שאיני יהודי. אינני מוכן עוד לראות את פניך עד שתספר לי את האמת על נר השמש!"

יצא הסולטן מבית הרופא בזעם, ונשאר הרופא תוהה ונבוך. ידע הוא היטב כי חצר המלכות מלאה באנשים שאינם רואים בעין יפה את קרבתו אל הסולטן, וכעת, משנתערער האמון, עתידו נמצא בסכנה. הוא יצא לטייל מעט מחוץ לביתו, מנסה לאוורר את מחשבותיו.

בדרכו פגש יהודי, שהבחין בפניו הקודרות ושאל לשלומו. סיפר לו הרופא את שאירע, ואת פליאתו על סודו של השמש שאינו מצליח להבין. אותו יהודי חייך ואמר: "הרשה לי לגלות לך את סודו של השמש. הוא קורא לנו ואומר: אמנם איני נמנה עם נרות המצווה, אך תפקידי להדליק את האחרים ולהאיר להם את דרכם. גם לאחר שסיימתי את שליחותי, איני נכבה, אלא מוסיף להאיר, כל עוד נשאר בי שמן. זו דרכי: להעניק מאורי לאחרים, גם אם הדבר בא על חשבוני. זו מהות הנתינה, לא לחשוב על מה שאיבדתי, אלא על מה שהאחר קיבל".

האירה המחשבה את לבו של הרופא והוא אמר בהתרגשות: "עתה אבין את עומק העניין! תודה לך, ידידי. בזכותך יש לי תשובה להשיב לסולטן". אך אותו יהודי השיב לו בעצב: "חבל. חשבתי שהבנת את תכלית החיים, להאיר לאחרים. והנה, גם עתה אתה חושב רק כיצד תוכל להציל את עצמך..."

ויהי רצון, שנזכה לצאת מימי החנוכה לא רק עם אור בגביעי החנוכייה, אלא עם אור פנימי, אור של השמש, זה שמאיר לכולם גם בלי שייכותו למצווה, אלא רק מתוך אהבת ישראל ונתינה אמיתית.