מדוע המתין המגיד ממעזריטש עד חצות להדליק נרות חנוכה?

שעות ארוכות חלפו באותו ערב חנוכה, אך החדר של המגיד ממזריטש נותר חשוך. התלמידים כבר היו ערוכים לקראת הדלקת הנרות, אך הרבי שתק. על פניו ניכרה ציפייה.

אחד מהחסידים לחש לאחרים: "אולי הרבי ממתין לר’ זוסיא...".
זה לא היה ניחוש סתמי, בכל שנה היה זה ר’ זוסיא מאניפולי שמגיש את השמש למגיד. החיבה העצומה שהייתה שורה בין שני הצדיקים הורגשה היטב בכל פעם שנעמד ר’ זוסיא לצידו של רבו, מניח בידיו את נר החנוכה.

אך הפעם, הוא לא הגיע. הדקות הפכו לשעות, והלבבות החלו לחוש משהו לא רגיל. רק סמוך לחצות הלילה, כשהשלג נערם על אדני החלונות והחסידים כבר כמעט השלימו עם היעדרותו, יצא המגיד מחדרו. הוא החל בהכנות שלפני ההדלקה, בהדרת קודש, בניגון שקט. העיניים נשואות אליו, כמו כהן גדול במקדש.

המגיד סיים לסדר את החנוכייה, הביט בסובבים בעיניים בוערות, קרא לאחד מתלמידיו הגדולים וביקש ממנו שידליק את השמש. קולו הרועם פרץ את הדממה, כשבירך והתלהב ב"הנרות הללו", בעוד החבורה עונה אחריו בקול חרישי.

רק בבוקר שלמחרת נפתחה הדלת של בית המדרש, ור’ זוסיא נכנס, מותש כולו. רגליו נגררות, גופו רועד מקור, אך על פניו, חיוך מלא שלווה.
בלילה שלאחר מכן, אחרי הדלקת הנר השני, ביקש ר’ זוסיא את רשות רבו, וסיפר את אשר אירע.

"כשסיימתי את מסעותיי בין עיירות היהודים שבכפרים, התחלתי לשוב לכיוון מזריטש, כדי להגיע בזמן להדלקת הנרות עם הרבי. אבל השמים לא היטיבו עמי. סופת שלגים עזה פגשה אותי בדרך, וכל פסיעה בשלג הייתה מאבק. הרוח החזקה ניסתה להפילני, הקרח צרב את פניי. אך המשכתי, בצעד אחר צעד.

בצהרי אותו יום, כבר הייתי מרחק של כמה שעות ממזריטש, ואז, סערה חזקה אפילו יותר השתוללה. העצים רעדו, השביל נעלם תחת השלג. ידעתי: אם אעצור, לא אשרוד. 'אם תוותר, תישאר קפוא כאן לנצח', אמרתי לעצמי.

נזכרתי באיש פשוט, יענקל שמו, שבביתו נהגתי להתארח. ידעתי שהכפר לא רחוק, ושם אולי אוכל להתחמם מעט ולשוב לדרכי.
כשהגעתי, מצאתי את הבית שקט להחריד. דפקתי. הדלת לא נפתחה מיד. רק אחרי דקות נשמע קול של אשה חנוק בבכי: 'מי שם?'
אמרתי: 'זה אני, זוסיא ממזריטש'. היא פתחה, ובמבטה, צער כבד.

בפינה ישבו ילדיה, חבוקים, מבוהלים. פני האם היו רטובות מדמעות. 'יענקל יצא הבוקר לעבוד ביער', סיפרה לי, 'והבטיח שיחזור מוקדם להדלקת הנרות. אך מאז, נעלם. הסערה פרצה, והחושך ירד, אך הוא לא חזר. אולי קפא שם לבד ביער…'

לא ידעתי מה לעשות. ליבי התכווץ. מצד אחד, המגיד מחכה לי. האם אוותר על ההדלקה עמו? אבל מצד שני, אדם מישראל בסכנה. לא היה לי ספק מה עליי לעשות.

'אני יוצא לחפש את יענקל', אמרתי לה. עטפתי עצמי היטב, ויצאתי שוב לסופה המקפיאה.
היער היה חשוך וסגור, רק ברקים האירו את הדרך. פתאום, בין העצים, הבחנתי בדמות שוכבת בשלג. זה היה יענקל. פניו כחולות, נשימתו חלשה.
התחלתי להחיותו, שפשפתי את ידיו, דיברתי אליו. אט אט פקח עיניים. גררתי אותו לבדו דרך השלג, עד שהגענו חזרה לביתו.

האשה פרצה בבכי של שמחה. הילדים חיבקו את אביהם. בתוך כל זה, הדלקנו יחד את נרות החנוכה. רעדתי מקור, אך לבי בער מהתרגשות. בלילה ההוא לא שבתי למזריטש. רק עם עלות השחר חזרתי, ולאחר מכן באתי לכאן".

השתררה שתיקה עזה בבית המדרש. כל העיניים הופנו אל המגיד. פניו בערו באור פנימי, כמו נר שמאיר מבפנים. לאחר רגעים ספורים פתח ואמר:

"זוסיא יקירי, דע לך, שבשמים התעכבו מלהדליק את נרות החנוכה עד שאתה תדליק אותם עם אותו יהודי פשוט.
זכותך הגדולה שעמדת באותה שעה וניצלת נפש מישראל, היא שעמדה לנו אמש".

אז הבינו החסידים למה הדלקת הנרות במזריטש התעכבה בלילה הראשון. כי גם בשמיים המתינו, עד שר’ זוסיא יגמור להציל, ואז, רק אז, ראוי להדליק נר חנוכה.