"מצאנו פך שמן בהריסות ואיתו הדלקנו נר חנוכה"

בתוך ימי האפלה והעוני של המלחמה הגדולה, דווקא אז, סמוך לחנוכה, נרשמו רגעים נדירים של אמונה יוקדת ומסירות נפש עילאית. כאשר המצב בשטח רק הלך והחמיר, ואנשים התקשו להשיג אפילו שמן בסיסי למאכל, ראינו כיצד יהודים מכל שכבות האוכלוסייה אוספים שמן מכל פינה, רק כדי לא לוותר על הדלקת נרות החנוכה.

לקראת החג, עם ריבוי התקיפות האוויריות מצד בנות הברית על אדמת גרמניה, נשלחנו לפנות הריסות של בתים שהתמוטטו. באחד הימים הוטלה עלינו משימה לפנות עליית גג של בית הרוס, שבה הייתה פינת יצירה של צייר מקומי. התמונות, הבדים והכלים פוזרו לכל עבר. תוך כדי פינוי, לפתע, מצאנו כלי ובו שמן, ממש כמו נס חנוכה קטן בתוך החורבן.

בלי לשאול שאלות הלכתיות מורכבות, החבאנו את פך השמן, חדורי תחושת שליחות ברורה, לקיים את המצווה במסירות. באותם ימים לא שקדו על פסיקות או היתרים, הייתה תחושת בטן פנימית עמוקה שצריך לקיים כל מצווה, אפילו בתנאים הכי קשים.

כל אחד מאיתנו נזהר ושמר אפילו על מעט מרגרינה שהוקצבה לו בשבוע, בתקווה להמיר אותה בטיפת שמן כשרה. היה ברור, גם בתוך הגיהינום של המלחמה, על "פרסומי ניסא" לא מוותרים.

והנה, כשהגיע הערב הראשון של חנוכה, הדלקנו את הנרות. מסביב, חורבן, אבק, חיילים, חורף כבד. ובתוך כל זה, ברכה, נר, שירה.

בלב נרגש פצחנו בשירת "מעוז צור", כשעינינו מלאות דמעות. המילים קיבלו אז משמעות חיה ומוחשית:
"חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה..."
זו לא הייתה סתם שירה, זו הייתה זעקה. בקשה. תפילה מהקרביים.

יהודים תחת דיכוי, הרעבה, סכנת חיים, ועדיין, הרוח לא נשברה. להפך, התחזקה. מתוך החושך, אור הנר ניצח. ניצח את הפחד, את הייאוש, את הצורר.

וכמו אז, גם היום, כשיהודי מדליק נר חנוכה, הוא ממשיך את אותו ניצוץ קדוש של אבותינו שהאירו גם באפלה הכי גדולה.