שני אחים נבחנו באותו יום, רק אחד עבר. ואז הרב קיבל החלטה מפתיעה

"ציוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה", כך כתב הרמב"ם.
והדבר נכון לא רק בעניינים חומריים, אלא גם בזהירות שלא להשוות בין הילדים.

כדי להצליח את המשימה הזו, עלינו לזכור שכל ילד קיבל מהקב"ה את הדעה והכישרונות המיוחדים שלו, בדיוק לפי עבודתו בעולם.

ומעשה שהיה, כך היה:

שמעון שקד חודשים ארוכים על הלימוד למבחן ברבנות.
הוא התכונן ועשה חזרות רבות.
בחסדי ה', הגיע יום המבחן ושמעון עבר אותו בהצלחה.
עכשיו רק נשאר לחכות לאישור הסופי ולקבל את התעודה מהרבנות הראשית.

אבל האישור התעכב.
הימים עברו, והתעודה פשוט לא הגיעה.
אחרי בירורים, התברר שמאחורי הקלעים היה מי שדאג לעכב את התעודה:
היה זה הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, אחד הרבנים שהיו בצוות הבוחנים.

אבל למה?

באותו היום ששמעון ניגש לבחינה, גם אחיו הגדול, ראובן, נבחן.
שני אחים עם אותו חלום.
אבל ההבדל בין התוצאות היה בולט:
שמעון, האח הצעיר, עבר את המבחן בהצלחה ניכרת.
ראובן, האח הבוגר, נכשל.

בואו נצייר לרגע את התמונה:
שתי מעטפות מגיעות לאותו בית.
האימא פותחת את הדלת, מקבלת דואר רשום, חותמת, ובידיה שני מכתבים.
אחד מתחיל: "צר לנו להודיעך..."
והשני: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו..."

איך היא תגיש את המכתב הראשון לבנה הבוגר?
איך תוכל לשמוח בשמחה שלמה עם בנה הצעיר, כשליבה נשבר על הגדול?
ומה עם ראובן עצמו?
אולי הוא יתאמץ לשמוח עם אחיו הצעיר, אבל צריך להיות הלל הזקן כדי באמת "לברך על הרעה כעל הטובה".

הרב גרוסמן זצ"ל הבין את המצב המורכב הזה.
בחוכמתו ובעדינותו, הוא הציע לחברי הצוות לדחות את ההחלטה הסופית בכמה חודשים.

בזמן הזה, הוא לא ישב בחיבוק ידיים,
הוא בירר היכן ראובן לומד, ודאג בשקט לסדר לו חברותא מתאימה שתעזור לו להתגבר על הקשיים ולשלוט בחומר.

כעבור תקופה, ראובן חזר להיבחן, והפעם עבר בהצלחה.
ואז, באותו זמן, הגיעו שתי מעטפות לאותו בית.
האימא פתחה את הדלת, וקיבלה שני מכתבי ברכה.

כשאנחנו משקיעים רגע נוסף של מחשבה ברגשות של כל ילד, אנחנו בונים את ביטחונו העצמי ואת אישיותו.