הרב יהונתן ענבה: ה"בלונים" שחיכו לבן האהוב

בסל התפילות של כל יהודי מונחת תפילה אחת מעל כולם.
תפילה שיש לה השלכות מרחיקות לכת, הן בעולם הזה והן בעולם הבא: שיהיה לנו נחת רוח יהודית אמיתית מכל יוצאי חלצינו.

רבים מייחלים למציאות הזאת. אבל לצערנו הרב ישנם הורים, לא מעטים, שהתגשמות משאלת הלב הזאת כאילו פסחה עליהם.
הם מתמודדים מדי יום עם לב נשבר, עם מבוכה בחינוך הילדים, עם תחושת חוסר אונים ורגשות אשם.

"איפה כשלנו?" הם שואלים את עצמם.
"מה עוד היינו יכולים לעשות?"

הם מחפשים עצה, ישועה, נחמה, משהו שיקל במקצת על הכאב.

במבט ראשון, קשה לקבל את העובדה שיצחק אבינו הוא אב שמתמודד עם בן שעזב את הדרך.
אבל אם נעצור לרגע, נבין שני דברים חשובים:
ראשית, אם זה קרה לאדם כל כך גדול, שבוודאי חינך, התפלל ונתן דוגמה אישית, משמע: לא תמיד האשמה, ובוודאי לא כולה, מונחת על כתפי ההורים.
שנית, אולי יש ללמוד מיצחק את מידת ההכלה.

עשו נשאר בבית. מקבל חום ואהבה.
העיניים של יצחק כבדו מזקנה, חז"ל אומרים שזה קרה מהעשן של העבודה הזרה של נשות עשו.
עם כל זה, הקשר עדיין נשאר.

ללמדנו: בכל מצב, לצד הרצון, הכאב והתפילה, הדלת תמיד צריכה להישאר פתוחה.

פעם שמעתי סיפור שגרם לי להבין איך נראית אהבה שאינה תלויה בדבר:

סטיב ישב ברכבת בדרך הביתה, הלב שלו דפק בחוזקה.
מאז שגויס לצבא הוא לא היה שם. פניו נשרפו במלחמת וייטנאם, באחת ההתקפות הכי קטלניות שידע חיל הרגלים האמריקני.
הוא לא ידע כיצד הוריו יקבלו את הבשורה שהוא כבר לא אותו הבחור שיצא מהבית.

כמה ימים לפני שעמד לצאת לביתו, הוא כתב להוריו מכתב:
"אני יודע שאתם מחכים שאחזור, אבל עליכם לדעת: אני לא מי שהייתי פעם. הפנים שלי נשרפו. אני נראה אחרת. ואני לא יודע אם אתם תרצו לראות אותי ככה".

"ביום שני בשעה תשע בבוקר בדיוק, אני אהיה על הרכבת שמגיעה לתחנה ליד ביתנו. אם אתם מקבלים אותי חזרה, למרות הכול, תעמדו שם עם בלון לבן".
ואז הוא כתב את המשפט הכי קשה:
"אם זה יותר מדי בשבילכם, אני מבין. אל תגיעו. אני פשוט אמשיך הלאה".

עכשיו, כשהרכבת התקרבה לתחנה, סטיב הרגיש את הבטן שלו מתהפכת.
הרכבת נעצרה. סטיב הסתכל דרך החלון.
ופתאום, הוא לא הצליח לנשום.

התחנה הייתה מלאה בבלונים לבנים. לא בלון אחד. מאות בלונים. על הגדרות, על העמודים, תלויים באוויר.
כל פינה בתחנה הייתה עטופה בלבן.

ההורים שלו עמדו שם באמצע, הביטו על הרכבת, וחיכו. חיכו לבנם האהוב.
סטיב פרץ בבכי. הוא לא יכול היה לעצור.
הוא רץ אליהם, וקפץ עליהם בחיבוק שאמר הכול.

כל ילד, באשר הוא, אם יהיו לנו הכוחות לתת לו אהבה למרות הכול, יחד עם התפילות, יחד עם הקשיים, בסופו של דבר יחזור.
עליו לדעת שזה לא משנה איך הוא נראה. זה לא משנה מה קרה לו או כמה רחוק הוא הלך.
הוא יראה את הבלון הלבן, ויידע את מקומו כבראשונה.