"שלי ושלכם, שלה הוא": כך נראתה מסירות הנפש של סבתא למען תורת מרן זצ"ל

"מאחורי כל איש גדול, עומדת אישה גדולה",
 ככה גורסת הקלישאה, שמקבלת ביטוי ביתר שאת בפרשת השבוע שלנו.

רבקה אימנו, בחוכמתה, מחליטה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי שיעקב, הבן שבאמת ראוי לכך, יקבל את הברכות מאביו.

החוכמה הזו, של הנשים שמאחורי הקלעים, היא החוכמה של האימא היהודייה מימות עולם. יכולות הניווט והתמרון של "עקרות הבית", הנשים שהן הציר שסביבו הכול סובב, הן כמעט הכרחיות עבור מי שרוצה שבעלה יהיה עבד ה' שהוגה בתורה יומם וליל.

וככה בדיוק, סבא, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, היה מתאר את סבתא, הרבנית מרגלית עליה השלום.

הוא תמיד היה מספר איך סבתא הייתה מחכה לו בלילות כשהוא היה חוזר מהשיעורים, לפעמים מאוחר בלילה. היא הרשתה לעצמה לנמנם קצת על הספה, אבל כשהדלת הייתה נפתחת היא הייתה מניחה את כל העייפות בצד, מכינה כוס תה לשניהם, ויושבת לשמוע איך עבר עליו היום.

גם כשסבא היה חוזר בשעות לא שעות, תמיד חיכו לו על הגז התבשילים שהוא הכי אהב, רק זקוקים לחימום קל.

סבתא ידעה היטב שהיא שותפה מלא־מלא של סבא בלימוד התורה שלו ובזיכוי הרבים, והיא ידעה שהתמיכה שלה היא מה שנותן לו כוחות להמשיך בעבודת הקודש.

סבתא גידלה את הילדים כמעט לגמרי לבד. וגם אם הילדים היו "מטפסים על הקירות", היא עשתה הכול כדי לא לערב את סבא. רק שלא יפסיק ללמוד. היא נטלה על עצמה את תפקיד "שומרת הסף" של הזמן שלו, כי היא הבינה שכל דקה של הרב חשובה לכלל ישראל.

אם אנשים שבאו להתברך, לשאול שאלה או לבקש עצה, היא קיבלה אותם בנועם, ביקשה את שמם לברכה, והסבירה שהרב לומד כעת ואי אפשר להפריע לו. וזה לא היה משנה מי בדלת או מעבר לקו הטלפון, שר בכיר או מנכ"ל חשוב, סבתא דאגה שכלום לא יפריע לסבא ללמוד תורה.

לא סתם, סבא תמיד היה חוזר ואומר על סבתא את מה שאמר רבי עקיבא על רחל: "שלי ושלכם, שלה הוא".