הרב ראובן אלבז: עשיו רק נראה מנצח, אבל ההכרעה שייכת ליעקב

"ואְַחֲרֵי כֵן יצָָא אָחִיו ויְדָוֹ אחֶֹזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו ויַּקְִרָא שְׁמוֹ יעֲַקבֹ ויְצְִחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנהָ בְּלֶדֶת אתָֹם".

הקב"ה קרא את שמו יעקב, משום שיעקב מסתכל תמיד על העקב, על הסוף, מלשון "עקבתא דמשיחא".

ההתבוננות בסוף, בתכלית, היא צורתו של יהודי, "סוֹף דָּבָר הַכּלֹ נשְִׁמָע אֶת הָאֱלקִֹים ירְָא ואְֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

הרי ברור לכל בר דעת, כי לא ייתכן שתכלית האדם היא לעבור את החיים בזה העולם, ואחר כך להתכסות בעפר.

כל העולם הזה אינו אלא אמצעי לתכלית, שהיא חיי העולם הבא, וסוף מעשה במחשבה תחילה.

אדם היודע שהוא צועד אל תכלית נצחית ונשגבת, מכלכל את צעדיו בהתאם ובוחן את מעשיו על פי תוצאותיהם והשלכותיהם הנוגעות לתכליתו זו, בבחינת: "איזהו חכם הרואה את הנולד".

בניגוד לעשו שחי את ההווה, את העולם הזה, בלי לחשוב על הסוף ועל התכלית, יעקב חי את העתיד, וחשב על מה שיגיע בסוף.

מהצד, עשו נראה כמי ש"עושה חיים", מבלה ונהנה. אבל הכלל הוא: צוחק מי שצוחק אחרון.

הזוהר הקדוש כותב דבר פלא, ומבאר מדוע יעקב אבינו אחז בעקב עשו, לפי שעשו היה בועט בעקביו באימו כדי להרוג אותה, ובלבד שיעקב לא יהיה בעולם!

לפיכך אחז יעקב בעקביו, כדי שלא יוכל לבעוט ולהרוג את רבקה אימנו!

ומוסיף הזוהר הקדוש ואומר: במשך כל הזמן יעקב אחז בו בשתי ידיו, אולם כשהגיע זמנו לצאת, יעקב שחרר יד אחת, ואחז רק בעקב אחד, ואז, ממש לפני שיצא, עשו נתן בעיטה ברגלו המשוחררת ועקר את רחמה של רבקה, באופן שלא יכלה להוסיף וללדת עוד!

אם זה לא היה קורה, רבקה הייתה ראויה ללדת את שנים־עשר השבטים, ובגלל הרשע הזה לא הוסיפה ללדת!

מהות ה"עקב" של יעקב אבינו ניכרת גם בעתידו של כלל ישראל: אומנם בעקבתא דמשיחא נראה שעשו מקבל את כל העולם, אבל גם תקופה זו היא עדיין לא הסוף!

כשיבוא משיח צדקנו, אז:
 "והְָיהָ בֵית יעֲַקבֹ אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ ודְָלְקוּ בָהֶם ואֲַכָלוּם ולְאֹ יהְִיהֶ שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו".

הסוף, השלב האחרון והמכריע, הוא זמנו של יעקב.