
יהדות

רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, אחד מגדולי הצדיקים של הדור, חי את חייו בפשטות מעוררת השראה. ביתו היה צנוע ונטול פאר, רהיטיו היו פשוטים, והכלים ששימשו אותו ביומיום לא התבלטו ביופיים. אך כשזה הגיע לקיום מצוות ולכבוד לתשמישי קדושה, שם כבר אי אפשר היה להתפשר. הצדיק היה מקפיד ביותר להשתמש בכלים מהודרים, מתוך תחושת יראת כבוד והתמסרות למצווה.
חנוכייה יפהפייה עשויה כסף הייתה ניצבת בביתו בחנוכה, כוס קידוש מכובדת עמדה על שולחנו בערב שבת, פמוטים נאים הפיצו אור קדוש, וגם קופסה מיוחדת לבשמים להבדלה קיבלה מקום של כבוד. עבורו, "זה א-לי ואנווהו" לא היה רק פסוק, זו הייתה דרך חיים.
יום אחד, אחד מחסידיו של הרבי, יהודי עשיר ומכובד, זכה בפריט מרהיב במיוחד: שולחן קטן, עשוי ביד אמן, מחוטב לעילא, עם מראה מהודר אך נעים לעין. כשעמד אותו חסיד מול שולחן זה, ליבו מיד נטה להביאו כמתנה לרבו. הרי מה טוב יותר מלתת לצדיק שכזה שולחן נאה, שיפאר את ביתו הדל וישרת את עבודת הקודש?
אלא שהרבי סירב. באצילות וברוך, דחה את המתנה. לא חיפש לעצמו נוחות או פאר. זה היה עקרון עבורו. החסיד לא התייאש, ופנה לבנו של הרבי, רבי אליהו, כדי שיסייע בידו לשכנע את אביו לקבל את השולחן.
רבי אליהו, שהכיר את דרכיו של אביו לעומק, חיפש את הדרך הנכונה לפנות אל ליבו של הצדיק. הוא בא לפני הרבי, ובקול שקט הסביר לו: "אבא, הרי אפשר להשתמש בשולחן הזה לצורך מצווה. להניח עליו את החנוכייה, ולהדר כך במצוות חנוכה, ממש כפשט דברי חז"ל, 'התנאה לפניו במצוות'."
כשהדברים נאמרו כך, אור נדלק בעיניו של הרבי. הרעיון התקבל, אבל לא בלי תנאי ברור: השולחן לא יעמוד בביתו במשך כל ימות השנה. רק בימי החנוכה יורשה להיכנס. אז, ורק אז, יהיה חלק מן הבית, ויוסיף הדר ונוי למצוות ההדלקה.
כך קרה, שביתו הפשוט של הצדיק נותר כשהיה, נקי מהידור מיותר, אך בימי החנוכה קיבל תוספת של יופי ושל קדושה, ממקום של כבוד למצווה ולא מתוך חיפוש נוחות גשמית.
הסיפור הזה מזכיר לנו את גודל החשיבות שבהידור מצוות חנוכה. לא די להדליק נר, אלא יש ערך עצום בליפות את המצווה, בחנוכייה מהודרת, במקום מכובד, מתוך שמחה והכנה. כמו שהרבי לא הסכים להכניס לביתו שולחן מהודר לצרכים פרטיים, אך קיבל אותו כדי להדר בו את מצוות ההדלקה, כך גם אנחנו לומדים להשקיע לא למען הרושם, אלא כדי לרומם את המצוות עצמן. כי האור של חנוכה מאיר לא רק את הבית, אלא גם את הלב.