"הגוף שוחרר, אבל הנפש עוד בשבי": אלמוג כהן על הפחד שלא נגמר

אלמוג כהן, אחד השבויים ששבו לישראל אחרי חודשים של התעללות ומצוקה, חושף את אחד הפרקים המטלטלים ביותר במסע ההישרדות שלו: ההתמודדות עם הרעב - ועם עודף האוכל שבא אחריו.

"כשחזרתי, הייתי במצב גופני קשה מאוד," הוא מספר. "כמעט בלי שומן בגוף, ממש תת-משקל קיצוני. הרופאים אמרו שזה גבולי לחיים. ואז, אחרי השחרור, התחיל שלב ההאכלה - אבל גם זה הפך לסוג אחר של סבל."

לדבריו, אחרי שבועות שבהם לא ידע מתי או אם בכלל יאכל, עברו הוא ויתר השבויים למצב הפוך לגמרי. "פתאום היו מביאים כמויות אוכל לא הגיוניות - שקים של פיתות, ערימות אורז, כמו פס ייצור. אתה אוכל בלי לחשוב, פשוט כי המוח שלך לא יודע מתי זה ייעלם שוב. זה לא תיאבון - זה פחד."

הפחד הזה, הוא אומר, עיצב כל ביס: "גם כשהגוף שלי כבר צרח ‘די’, לא הפסקתי. אתה מרגיש רע, בחילה, חולשה - אבל אתה ממשיך. כי אתה לא יודע אם זו הפעם האחרונה שתקבל משהו לאכול. אתה אומר לעצמך: אם אני אסרב, אולי הם יפסיקו להאכיל אותי. אז אתה מחייך, אומר ‘כן, אני בסדר’, גם כשאתה על סף קריסה."

כהן מתאר את הדואליות המצמררת הזו - בין הגוף הקורס לנפש שנאחזת בכל פירור תקווה. "אתה חי בפחד מתמיד. לא רק מהמחבלים, אלא גם מהרעב. מהרגע שבו שוב תגלה שאין. כל הזמן אתה על הקצה, בין הישרדות לפחד מאובדן שליטה."

רעב, שובע ופחד - שלושת הצללים של השבי

העדות של אלמוג כהן חושפת פן נוסף בטראומה שחווים השבויים: לא רק המכות, הבידוד והאימה - אלא גם ההשפעה המתמשכת של שלילת המזון, והאופן שבו הגוף והנפש מגיבים כשהם נחשפים פתאום לשפע.

"זה אחד המקומות הכי עמוקים של השבי," אומר פסיכולוג צבאי שטיפל בשבים. "השליטה באוכל היא שליטה בנשמה. כשאדם נלקח למקום שבו הוא מפחד לאכול או מפחד להפסיק - נחרטת בו תחושת תלות שאין ממנה מנוחה."

כהן מסכם בשקט:
"אנשים חושבים שהשבי נגמר כשחוזרים הביתה. אבל הגוף לא יודע ששוחררת. גם עכשיו, כשאני רואה אוכל - משהו בי מתכווץ. אתה לומד מחדש מה זה לשבוע, מה זה לסמוך, מה זה להאמין שאתה לא צריך להילחם על כל ביס."