היום שבו קנדה קפאה וחשף תופעה שאיש לא ציפה לה

בחורף של שנת 1947, בעומק השממה הקפואה של יוקון הקנדית, הפך הכפר הנידח סנאג למוקד של תופעת טבע קיצונית במיוחד. בשיאו של הלילה הקפוא, נמדדה שם טמפרטורה חריגה של 63.9 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, שיא חסר תקדים ביבשת צפון אמריקה, אשר נותר על כנו עד היום.

ההשפעה הייתה מיידית ומוחשית. האוויר הפך כה דחוס וקר, עד שהבל הפה של האנשים לא רק יצר ענני אדים, אלא התגבש לגושי כפור זעירים שצנחו אל הקרקע. נהרות שהתאבנו תחת מעטה הקרח החלו להתבקֵע, וחריקותיהם נשמעו מרחוק כמו יריות עמומות בשטח פתוח.

אך לא רק הקור הקפיא את התנועה, גם הצלילים השתנו. בשל הדחיסות הגבוהה של האוויר, גלי קול נעו למרחקים עצומים באופן בלתי שגרתי. שיחה שהתקיימה בקצה השני של הכפר נשמעה בצלילות חריגה, כאילו נאמרה מטרים ספורים בלבד מהאוזן. הדממה ששררה באותו אזור נידח הופרה לא על ידי חיות בר, אלא בקולות אדם שנישאו למרחוק על פני מרבד הקרח.

האירוע הקפוא ההוא, שנחקק בזיכרונם של תושבי סנאג ומדעני האקלים כאחד, נותר עדות מצמררת לעוצמתם של איתני הטבע. הוא מזכיר לנו עד כמה שברירית נוכחותו של האדם מול גבולות הקיום של כדור הארץ, גבולות שלפעמים מתרחבים אל מעבר למה שהדמיון מסוגל לשאת.