מהאופניים ביום כיפור לבית של תורה: הסיפור שלא תשכחו

יש רגעים בחיים שמשנים הכול. כך קרה גם לבעל תשובה ששיתף איתי את סיפורו האישי: "כילד, יום הכיפורים היה עבורי יום של אופניים. חבריי ואני היינו רוכבים מפתח תקווה עד לתחנת הכוח רידינג בתל אביב - מסע גדול לילדים בני .12 הקשר היחיד שלי ליום הקדוש היה לרוץ לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר מבחוץ, ואז להודיע בהתרגשות להורים שהצום הסתיים. כשהתבגרתי והייתי לנער, בכל שנה חבריי ואני היינו נפגשים בגן הציבורי ומבזבזים את זמננו בשעות של שיחות;

דיברנו על הכול ועל כלום, עד השעות הקטנות. זה היה נחמד, אבל משהו הרגיש חסר. אחרי הצבא, כשהייתי בן 21 וחיפשתי את מקומי בעולם, הגיע ערב יום כיפור ואמרתי לעצמי: השנה זה יהיה אחרת. החלטתי ללכת לבית הכנסת, שבו לא הייתי מאז בר המצווה שלי. כשהגעתי לבית הכנסת "אהבת השם" ברחוב יהושע חנקין בפתח תקווה, הגבאי קיבל אותי בחיוך חם וסידר לי מקום. לקחתי סידור, אבל לא ממש ידעתי איפה קוראים, אז השארתי אותו סגור.

התבוננתי במתפללים. משהו באווירה היה כל כך... קדוש. ואז החזן התחיל לשיר, והקול שלו רעד מרגש. המילים שברו אותי לרסיסים: 'לך אלי תשוקתי / בך חשקי ואהבתי / לך לבי וכליותיי / לך רוחי ונשמתי...' משהו בפיוט הזה גרם לי להרהר. בפעם הראשונה באמת חשבתי על החיים שלי, על מה שאני רוצה, על מי שאני באמת. כשהגיעו לאמירת 'כל נדרי' ופתחו את ההיכל, הרגשתי שגם הלב שלי נפתח.

החלטתי לפתוח את הסידור שלקחתי, ואז קרה משהו מדהים - הבחנתי במילים 'פתח לבי בתורתך' (תהילים). צמרמורת עברה בי. התחלתי לבכות. הרגשתי שהקב"ה ממש איתי, ששום דבר לא קורה במקרה. יש בורא לעולם, והוא מדבר אליי! איך זה שאף אחד לא אמר לי שבתוך בית הכנסת יש כזה עונג לנשמה? איפה הייתי כל השנים? כשהגיעו לברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', הרגשתי שזה בדיוק מה שקורה לי. אני חי, אני קיים, והגעתי למקום שממנו אני מתחיל חיים חדשים עם מטרה אמיתית - לזכות לבית של תורה.

מאותו היום הכול השתנה. התחזקתי לאט לאט, נכנסתי לישיבה קדושה וברוך ה' אחרי שלוש שנים זכיתי לשידוך מבורך, התחתנתי והקמתי בית של תורה. הכול בזכות אותו יום קדוש".