"גשר צר מאוד" בחול הלוהט: איך תינוקת־צבה אחת הפכה לתזכורת של רבי נחמן

במבט ראשון מדובר בעוד תיעוד טבע מרהיב. ביצי צבת ים שבקעו בחול הזהוב של שפת האוקיינוס, וגורים זעירים הנעים במהירות אינסטינקטיבית לעבר קו הגלים. תיעוד של National Geographic חושף שוב את הפלא. יצור שלא ראה מים מימיו, יודע ללא כל הדרכה שעליו למהר לשם, לפני שיאבד את סיכויו לשרוד.

אבל במבט שני, זהו לא רק פלא ביולוגי. זו שפה של בריאה. רמז שמימי שמאיר לנו, בני האדם, דרך להבנת עצמנו. כי כל תינוק צבה היוצא מן החול מדגים לעינינו פרק אמונה חי.

חז"ל לימדו אותנו מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית. אך לא מדובר רק בהשתאות על המורכבות של היצירה. החכמה היא גם במסר. כשגור הצבה יוצא לעולם, הוא פוגש סכנה. טורפים, ציפורים, התייבשות, חול רותח, והמרחק לים עצום. ובכל זאת, הוא אינו מהסס. הוא רץ קדימה, כאילו מישהו לחש לו שרק כך יישאר חי.

וכך גם אנחנו. כל אדם נולד למציאות שבה הבחירה חופשית והסכנות מרובות. החיים, ממש כמו רצועת החוף, רצופים בהתמודדויות, אתגרים, סטיות, פיתויים וקשיים. אבל עמוק בתוכנו, כמו בצבה הקטנה, הוטמע כוח פנימי שמכוון אותנו אל מקור החיים.

רבי נחמן מברסלב לימד שכל העולם כולו גשר צר מאוד, אך ההליכה בו מחייבת אומץ. לא פחד. כך בדיוק נראית הצבה כשהיא חוצה את החול. פגיעה, קטנה, נתונה לסכנה, אך מתקדמת. היא לא חוזרת אחורה. לא מתמהמהת. היא נמשכת אל המים בדיוק כפי שנשמה יהודית נמשכת אל מקורה.

ומה קורה כאשר היא מגיעה לים. רוב הסכנות נעלמות. הצבה תוכל לחיות עשרות שנים בשקט יחסי, כשהיא שוחה במרחבים עצומים ומנווטת בעזרת כוחות שהוטבעו בה מלידה. רק הצעדים הראשונים היו הקשים באמת.

כך הוא גם מסעו של אדם בעבודת ה'. ההתחלה קשה. כשאדם מחליט להשתנות, להתחזק, להתחיל לשמור שבת או לברך ברכות, הוא חש כאילו כל הכוחות בעולם נלחמים בו. אבל אם יתמיד במסלול, אפילו עם זחילה, יזכה ליציבות רוחנית, לשלווה פנימית, ולחיים שיש בהם חן של השגחה.

והמסר הזה נכתב בחול. תרתי משמע.