כשהלב סופג. איך מתמודדים עם ריבים בין ההורים?

ההורים רבים הרבה לידי, וזה ממש קשה לי. מה אני אמור לעשות? איך אני אמור להסתכל על זה מבחינה תורנית? זה קשה ומגביל.

התורה מתייחסת למציאויות מסובכות, ומלמדת כיצד נדרש להתנהג. כיבוד הורים לא אומר שצריך להכניס את עצמנו לנזק רגשי מתמשך. מותר לשמור על גבולות בריאים: פיזית - לצאת מהמרחב בזמן ריב. רגשית - לא להרגיש שחייבים לנקוט עמדה. גם מילולית - לא להתערב.

כדי לא להיגרר למריבה, לא מספיק לשלוט על הפה - אלא צריכים לשלוט על המחשבות.

ולכן, חשוב שתהיה שגרה עצמאית - למצוא מסגרות מחוץ לבית (תחביבים, לימוד, עבודה, התנדבות), שמפחיתות את זמן השהות בבית. כאשר יש מריבה - אנו יוצאים מהמקום בצורה עדינה, ולא משדרים שאנו "כועסים" על ההורים. זה לא!

אנו מכבדים את ההורים גם כשאנו לא רוצים להיות בנוכחותם בשיח הזה. כל ניסיון הוא הזדמנות — האתגר הוא לשמור על שלוות הנפש, ועל הדרך שבה אנו מגיבים.
כדי להתמודד עם הקושי, אנו חייבים לפתח "מידות טובות" שישרתו אותנו בעתיד. אנו מפתחים גישה של הכרת הטוב כלפיי כל אחד מההורים, אפילו שהם פוגעים אחד בשני מול העיניים שלנו (ופעמים זה דווקא מול העיניים שלנו...).

היכולת לסנן ולהתרכז בעיקר, להתעלם מהטפל - זו מלאכת תיקון המחשבה, הדעה, והמידות של האדם. ריבים בין ההורים משדרים "הבית אינו יציב" - זה יכול לעורר חרדה, כעס, וכו'. מי שנמצא בסביבה טעונה, יכול ללמוד (על ידי שהוא מתאמן שוב ושוב) להבחין בין מה שנמצא בשליטתו - לבין מה שלא.

שריר נפשי שיעזור לכל החיים. יש לראות באתגר - קריאה לפיתוח האישיות. האדם לומד להיות שולט ולא נשלט. יוזם - ולא אימפולסיבי.

היכולת להיות רגוע מול סערה - היא מדד לעוצמה נפשית.

חירות אינה תלויה בשקט חיצוני, אלא ביכולת לא להיות משועבד לרעש החיצוני. הבן חורין הוא הגובר על יצר התגובה האימפולסיבי. הכאב הגדול - מעורר את יכולת השליטה הגדולה ביותר: לשלוט ב... עצמנו, ולא להתערב. זה המסר הגדול ביותר ל... סובבים אותנו.