צבי יחזקאלי: "מי שמכיר בגלות כבר התחיל את הדרך לגאולה"

פעם אמר נפוליאון משפט שנשאר איתנו עד היום: עם שמסוגל לבכות על מה שקרה לו לפני אלפיים שנה יש לו עתיד. ולמה? כי זה לא סתם זיכרון היסטורי. זה מה שמאחד אותנו. זו הנשמה שלנו, זה הקול הפנימי שאומר אנחנו לא עוד עם ככל העמים. יש לנו סיפור, יש לנו שליחות, ויש לנו זיכרון שמזין את התקווה.

אנחנו עם שיצא מתוך האפר של השואה, קם על הרגליים והקים מדינה. לא בכוח הזרוע בלבד, אלא בכוח הרוח. בכוח האמונה שהלב לא מת. שאנחנו לא נכנעים. שגם אחרי שהכול נשרף, נותר עוד ניצוץ, והניצוץ הזה הדליק מדינה שלמה.

אנחנו עם שעבר פוגרומים, גירושים, אינקוויזיציה, רומאים, בבלים, אשורים, פרסים ועדיין נשאר חי. ממש חי. עם שמחזיק את השם שלו, את הלשון שלו, את התפילות שלו. למה? כי עמוק בפנים ידענו שיש לזה סוף טוב. לא סוף של ספר, אלא סוף של תקווה. סוף שבונה התחלה חדשה.

כי תמיד האמנו: אין גלות בלי גאולה. אין חושך בלי איזה פתח של אור בקצה. והאמונה הזאת, שלא משנה כמה רחוק התרחקנו אפשר תמיד לחזור, היא שומרת עלינו.

נכון, היה קשה. בכינו. כאבנו. אבל גם הסתכלנו קדימה. המשכנו ללכת. גם כשלא היה ברור לאן. גם כשלא הייתה תשובה לכל שאלה. והאמת? לא צריך ללכת רחוק כדי להבין מהי גלות. תסתכלו סביב תראו את המרחק.

המרחק מהתורה, מהשורש, מהאמונה, מהלב היהודי שפעם פעם בער בנו. הבערה הזאת שהייתה פשוטה וטבעית הפכה לחיפוש. המרחק הזה זאת הגלות. לא גלות של ארצות נכר, אלא גלות פנימית. גלות בלב.

אבל יש גם נקודת אור. לפעמים דווקא כשאדם מבין שהוא בגלות, ומודה בזה, הוא כבר מתחיל ללכת בדרך לגאולה. הוא כבר עושה את הצעד הראשון. הוא לא צריך להחליף הכל, לא צריך להיות מושלם רק לדעת שהוא לא במקום הנכון. וזה כשלעצמו כבר התחלה.

ומה עושים? מרימים את הראש. פשוט מרימים עיניים להר הבית, לשורש, לאמונה. נזכרים מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.

ואומרים בשקט, כמו שיהודי אומר כל בוקר, אולי בלי לשים לב אפילו:
"זה אפשרי. אני יכול. הטוב ינצח. אני לא לבד בעולם."

ובמילים האלו, הפשוטות, נפתח הלב. פתאום רואים שגם היום, עם כל הרעש והבלבול יש עדיין תקווה. יש עדיין מי שמרים עיניים. ויש מי ששומע.