הרב יהונתן ענבה: מוטב לזרוק עצמך לאש - ולא לבייש אדם ברבים

ערב תשעה באב - זמן של חשבון נפש בין אדם לחברו, רגע שבו כל מילה וכל מבט מקבלים משקל מחודש. דווקא בימים הללו, שבין המצרים, מתחדד אחד המסרים החריפים ביותר של חז"ל: "המלבין פני חברו ברבים - כאילו שופך דמים". ביטוי שאינו דרשני בלבד, אלא דין גמור בתורה שבעל פה, שהגמרא במסכת בבא מציעא (נ"ח ע"ב) מנסחת בלשון חריפה וברורה.

בדברים אלו נפתח מזהיר הרב ענבה מפני הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לפגוע בזולת - מבלי להרגיש, מבלי לשים לב. "ייתכן שאנחנו ממשיכים בחיים, לומדים, מתפללים, עוזרים לאחרים - ובאותה נשימה מוחקים אדם אחר", אמר הרב. "אדם שנפגע, אדם שמתבייש, יכול לאבד את עולמו - ואנחנו נאבד איתו את שלנו".

הרב קשר את הדברים לפרשת השבוע, פרשת דברים, שבה משה רבנו פונה אל העם בנאום מוסר, רגע לפני הכניסה לארץ. אך במקום להאשים ישירות - הוא רומז. את חטאי העבר, את המרידות והתלונות, הוא מזכיר רק במקומות: די זהב, תופל ולבן, חצרות ודי זהב. "משה מלמד אותנו מהי רגישות מוסרית. גם כשהוא מוכיח, הוא אינו משפיל - אלא מרמז, נותן מקום לתשובה ולא להאשמה", הסביר הרב.

אחד הסיפורים המטלטלים שהביא, מתייחס לרב יעקב ישראל (הרב יעקב ישראל קנייבסקי - הסטייפלר), עם כניסתו לכהונת רבנותו. לדבריו, כשהתמנה לראשונה כרב, פנו אליו הגבאים בבקשה לקיים דין תורה - נגד השמש הוותיק של בית הכנסת, איש בן 90 שכבר מתקשה בעבודתו. הרב, שנקרע בין כבודו של האיש לבין דרישות הציבור, בחר בפתרון יוצא דופן: הוא עצמו קם כל בוקר בארבע, ניקה את המקום, סידר, וחימם את בית המדרש - מבלי שהשמש ידע.

יום אחד, כשהשמש התעורר באקראי וראה את הדלת פתוחה, נבהל וחשב שמדובר בפריצה. כשהתקרב, כמעט תפס את הרב "על חם". אך הרב, שחשש שהשמש יזהה אותו - ויתבייש - העדיף לטמון את ראשו באש כדי לא להיחשף. הלהבה אחזה בזקנו, ושיערו נשר. בבית, כששאלה אותו רעייתו על כוויותיו, ענה: "כך כתוב במשנה - מוטב לאדם שיזרוק עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

הרב ענבה סיכם במסר חד וברור: "זו לא סיסמה. זו לא דרשה של שבת. זו הלכה - זו יהדות. חברים, אנחנו ערב תשעה באב. זו שעת עצירה. עצירה של רכבת השנאה, עצירה של רכבת הלשון הרעה, עצירה של ההשפלות הסמויות והגלויות. אל תתנו לאף אדם לדמם מול העיניים שלכם - בשתיקה. תעצרו. תתקנו. תשיבו את הכבוד, את הערבות, את הרגישות".