״אתה מאמין בחיים אחרי הלידה?״: הדיאלוג הדמיוני שיגרום לכם לחשוב אחרת על המוות

שני עוברים משוחחים ביניהם ברחם. זה נשמע מופרך, אולי ילדותי - אבל הדיאלוג הזה, שנדמה כמו אגדה, מצליח לגעת בשאלה הגדולה ביותר שמעסיקה את כולנו: מה באמת קורה אחרי שהחיים נגמרים?

- "תגיד," שואל אחד העוברים, "אתה מאמין שיש חיים אחרי הלידה?"
- "מה פתאום," משיב השני, ספקני. "אני מאמין רק במה שאני רואה. כל הדיבורים האלה - נשמעים כמו אשליות. אתה באמת חושב שיש משהו מעבר?"

- "ואמא? אתה מאמין שהיא קיימת?"
- "לא ראיתי אותה מעולם. מבחינתי, אין דבר כזה."
- "אבל היא מסביבנו כל הזמן. אנחנו חיים בתוכה. בלעדיה, לא היינו שורדים שנייה. אם רק תקשיב בשקט - אולי תצליח אפילו לשמוע את הקול שלה."

ואז החבר ממשיך:
- "יום אחד נצא מפה. נפסיק לנשום דרך הטבור, ננשום מהאף. נאכל מהפה. נראה אור, צבעים, אנשים. העולם הזה, שאתה קורא לו מציאות - הוא רק ההתחלה."

- "עזוב אותך," עונה השני. "אם נצא מכאן - נמות. בלי חבל הטבור, אין חיים."

אבל אז, לפתע, אחד מהם נעלם.
- "נגמר," לוחש השני לעצמו.
ובאותו רגע בדיוק - מזל טוב, נולד לך בן.

המוות הוא לידה. רק הפוכה.

המעבר מעולם הרחם לעולם הזה נתפס אצל העובר כסוף - אבל הוא התחלה. כך גם המוות. כשאדם נפרד מן הגוף, הוא משיל מעליו את המעטפת הגשמית ונכנס לעולם גבוה יותר, זך יותר, מואר יותר. עולם של נשמה בלי מגבלות חומר.

הרחם נראה לעובר כמו כל מה שיש. העולם הזה נראה לנו אותו הדבר. אבל הוא רק שלב. תחנה. מעטפת. ובדיוק כמו שהתינוק חייב לצאת מהרחם כדי להתחיל לחיות - כך הנשמה חייבת לצאת מהגוף כדי לחיות באמת.

המוות הוא לא הסוף. הוא לידה מחודשת. מעבר מהעולם הקטן הזה - לעולם שאין לו סוף.

וכשמבינים את זה? לא מפחדים מהמוות - אלא מתעוררים לחיות.