מלאך עם תסמונת דאון: "נבהלתי, לא דיברתי איתו 14 שנה"

כשהיה עופר בן 14, הוא לא ציפה שזה מה שיקרה. ההתרגשות לקראת הולדת אח קטן, מישהו שיהיה לו שותף לדרך, שתיקה לו מהבדידות, הפכה באחת להלם עמוק – ולשנים ארוכות של שתיקה. "כשהבנתי שהוא נולד עם תסמונת דאון", מספר עופר, "משהו בי נשבר. לא דיברתי איתו. לא מילה. ארבע עשרה שנה".

עופר, שהפך בינתיים לאמן יוצר, שחקן ורקדן שכבש במות בעולם, חזר מהמסע הארוך רק כדי לפגוש את העבר שלא נתן לו מנוח. "חזרתי מיפן, דפקתי בדלת ההורים, ודקל – אחי – פתח את הדלת. הוא הסתכל עליי, חייך ואמר: 'סוף סוף באת. התגעגעתי אליך'. הרגשתי שמלאך מחבק אותי".

מהשתקה לחיבוק – ומהחיבוק לבמה

לא חלפה שנה, ושני האחים כבר עמדו יחד על במה מול קהל. "היה בזה תיקון עצום", אומר עופר. דקל, כיום בן 16, פתח את ההצגה במילים: "שלום לכולם, קוראים לי דקל, ויש לי תסמונת דאון. אבל אני לא מסכן. אני מאושר, כי אני מאשר את עצמי".

המופע הפך לכלי ריפוי – עבורם, עבור הקהל, ולעיתים גם עבור אנשים שהשנים הקשיחו את ליבם. "בהצגה אחת ניגש אלינו אלוף משנה", מספר עופר, "ואמר: 'יש לי ארבעה ילדים, ואף פעם לא חיבקתי אותם. גדלתי לאבא ניצול שואה שלא ידע חיבוק – והיום אני מבין, אני לא רוצה להיות עבריין רגשית. אני חוזר הביתה – ומחבק אותם'".

חומוזום של אהבה

הרגעים המטלטלים בהצגות חורגים לעיתים מהתסריט. כמו אותו גבר שישב באחת מהשורות האחוריות, ביישוב בצפון. "הוא לא רצה לבוא בכלל", מספר עופר, "אבל אשתו הכריחה אותו. הוא התיישב קרוב לדלת, מוכן לברוח – עד שדקל ירד מהבמה, ניגש אליו והושיט לו ביד דבר מה קטן. 'לי יש 47 כרומוזומים, לך יש 46', הוא אמר לו, 'אני נותן לך את הכרומוזום החסר – של אהבה ושמחה'".

האיש הזה, אב לילד עם תסמונת דאון, שלא הצליח לגעת בו רגשית במשך שנה שלמה – שב הביתה ואמר לאשתו: "מהיום – יש לילד שלנו גם אבא".

מעבריין – לשליח

עופר מגדיר את עצמו "ניצול שואה רגשית". ילדותו הקשה, ההתנתקות מאחיו, ואביו הקשוח שזרק לעברו את המילים "למה בכלל נולדת?" – כל אלה יצרו בו צלקות. אבל דווקא דקל, אחיו שנולד שונה, שבר את הדממה ופרץ את השריון. "אני לא חוזר הביתה עבריין. עבריין – זה מי שתקוע בעבר. אני חוזר שליח".

המפגשים המרגשים בהצגות, בהם דקל מזהה קהלים ומצביע באומץ על הכאב – הפכו אותו למעין נביא של קבלה. "פעם פנה לנער בקיבוץ, שעמד בקצה הכיתה, ושאל: 'יש לך אח עם פיגור?'. כשהנער אישר, דקל פשוט חיבק אותו ואמר: 'היום אתה חוזר אליו'".

החושך שאינו שולט באור

הצמד עופר ודקל הפכו בשנים האחרונות לגורם משמעותי בשיח הציבורי על שילוב, קבלה, וריפוי בין-דורי. הם מגיעים לבתי ספר, יישובים, כנסים צבאיים וקהילות מכל המגזרים. בכל פעם – הסיפור נוגע מחדש. "כל אדם נושא איתו פצע", אומר עופר, "ודקל – הוא רואה ללב. הוא כמו רבי עקיבא – לא מתרשם מהחיצוני, רק מהפנימי".

ההצגה שלהם אולי נגמרת, אבל המסר שלה ממשיך לפעום. עבור רבים – היא רגע של חסד. עבורם – זו שליחות.