לא עוד סיפור היסטורי: תשעה באב זה אתה, זה אנחנו

בכל חג בלוח השנה היהודי יש קרן אור. אפילו ביום הכיפורים - יום דין, צום וסליחה - יש תחושת תקווה באוויר. אבל תשעה באב הוא יוצא דופן. הוא לא חג, הוא יום של חורבן. יום של בכי. של שבר. של התבוננות.

ביום הזה, על פי המסורת, קרו כמה מהאסונות הגדולים בתולדות עמנו: נגזרה גזירת המיתה על דור המדבר. נחרבו בית ראשון ובית שני. העיר ביתר נפלה. שטח המקדש נחרש כאילו לא היה. מאות שנים לאחר מכן - גירוש ספרד התרחש בדיוק באותו תאריך, כמו גם גירושים מקהילות יהודיות ברחבי אירופה.

אבל תשעה באב איננו רק היסטוריה. הוא לא תאריך של פעם. הוא רלוונטי להיום בדיוק כמו אז. כי הוא מספר את הסיפור של כולנו: סיפור על עם, על תקווה, על שבר - ועל שאלות.

איך זה קרה? למה זה קרה? ומה זה אומר עלינו?

חז"ל לא האשימו את הרומאים. הם לא עסקו בפוליטיקה. הם דיברו על נשמה. הם אמרו: שנאת חינם החריבה את הבית. חברה שהתפרקה מבפנים. מריבות, קנאה, לשון הרע, זלזול, ניכור.

ולכן, בתשעה באב לא רק יושבים על הרצפה - יושבים עם עצמנו. קוראים את מגילת איכה לא רק כדי לבכות על העבר, אלא כדי לשאול על ההווה: איך אני מתנהג? איך אני מדבר? האם אני חלק מבניין - או חס ושלום חלק מהריסות?

שלושת השבועות מי"ז בתמוז ועד ט' באב הם ימים של חשבון נפש. אנחנו ממעטים בשמחה, נמנעים ממוזיקה, משמחות, מברכת "שהחיינו". בשבוע של תשעה באב - לא מתגלחים, לא אוכלים בשר, לא שותים יין. לא כי יש איסור חיצוני, אלא כדי לזעזע מבפנים. כדי לשאול - איפה אני עומד?

בתשעה באב מתכנסים מאות אלפי יהודים ברחבי הארץ והעולם - דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים - לקרוא איכה, לשיר קינות, לשמוע שיעורים, לעצור רגע את המרוץ. בכל שנה מחדש, הלילה הזה מעורר לבבות.

אבל האבל הוא לא הסוף. דווקא מתוך ההפסקה, מתוך השתיקה, נולדת התחלה. חז"ל אומרים שהמשיח נולד בתשעה באב.
לא כאגדה - אלא כבשורה: דווקא בשיא החורבן, מתחילה תנועה של בניין.

במוצאי הצום אנחנו מתחילים שבעה שבועות של נחמה, עד ראש השנה. לאט לאט, בלי למהר. קמים מהרצפה. שרים "השיבנו ה' אליך ונשובה". מבינים: יש עת לבכות - ויש עת לבנות.