״עזבה הכול וברחה להודו״ - הרב יהונתן ענבה מספר על הפתק שהחזיר אותה לכותל

הם חיו בבית רגיל - חרדי, שקט, מסורתי. הבת הבכורה הייתה הדמות האידיאלית: צנועה, שקדנית, עדינה. ההורים לא העלו בדעתם שביום הולדתה ה־18 היא תבקש מהם לשבת איתה לשיחה - ולשבור את כל התמונה.

"אני לא הילדה שאתם חושבים," פתחה. "כבר שנתיים אני לא שומרת כלום. מחר אני עוזבת את הארץ - אני טסה להודו." ההורים חשבו לרגע שזו הלצה, ניסיון דרמטי. אבל היא שלפה כרטיס טיסה, דרכון, ותמונות שלא השאירו מקום לספק.

הם בכו. היא טרקה את הדלת.

חצי שנה חלפה. היא נדדה בין מקדשים זרים, תרבויות רחוקות, הרגלים שנראו לה משוחררים. עד שיום אחד, שיחה אקראית עם ישראלית אחרת פערה תהום.

"מאוד הצטערתי לשמוע על אבא שלך," אמרה לה.

"אבא שלי?" היא הקפיאה נשימה.

"לא ידעת? שבועיים אחרי שעזבת - הוא התמוטט. נפטר מאירוע מוחי."

הבשורה הכתה בה. היא פרצה בבכי, צעקות, אשמה. בלי לחשוב, הרימה טלפון והזמינה כרטיס טיסה חזרה לארץ.

שעות ספורות לאחר מכן, היא כבר הייתה בדרכה לכותל. ערב סתווי, רוחות קרות, דמעות חמות. היא התפללה, התנצלה, זעקה מעומק הלב: "אבא, סליחה. ריבונו של עולם, תסלח לי שהרגתי את אבא שלי."

היא כתבה פתק. ניסתה להכניס אותו בין האבנים. הוא נפל. ניסתה שוב - נפל. ניסתה בפעם השלישית, התקרבה עד קצה מחיצת הגברים -והפתק שוב נשמט.

"כנראה שגם הכותל לא רוצה את הפתק שלי," לחשה בדמעות.

בייאוש, עלתה על כיסא, וניסתה לדחוף את הפתק בצד הגברים. בשוגג הפילה פתק אחר. כשהרימה אותו - קפאה.

הכתב היה מוכר לה. הוא היה של אביה.

בפתק היה כתוב:
"ריבונו של עולם, הבת שלי שולמית עזבה את הבית. היא שברה לי את הלב. שמור עליה. אני אוהב אותה. ואם רק תחזור - אמחל לה על הכול. תן לה סיעתא דשמיא. שולמית בת עמליה."

היא קרעה בבכי. זה היה הפתק האחרון שאביה שם בכותל. הוא היה מגיע לשם לילה אחרי לילה, עד שגופו קרס.

שולמית חזרה בתשובה. עזבה את העולם ההוא. בחרה לתקן. בחרה להתקרב. את החיים היא התחילה מחדש - עם אמת.

אבל הסיפור לא הסתיים שם.

שבע שנים לאחר מכן, סיפר אחד המתפללים בבית כנסת ירושלמי כי באותה שבת בה סופר הסיפור - ישבה בעזרת הנשים נערה בת 14. יתומה מאם. כועסת. מרוחקת. היא לא הסכימה להיכנס לבית כנסת מיום שעמדה על דעתה. אבל הפעם - הייתה אזכרה לאמא שלה, והיא ביקשה לבוא.

עוד בדרך היא אמרה: "אם הקב"ה רוצה אותי - שייתן לי סימן."

ואז, בלב התפילה - שמעה את סיפור הפתק. ושמעה: שולמית בת עמליה.

היא פרצה בבכי וברחה מההיכל. היא הרגישה: הסימן הגיע.

יש רגעים שהשמים מדברים אל הלב. מי שמקשיב - שומע. מי שפותח עיניים - רואה.

גם כשאנחנו רחוקים, מבולבלים, שבורים - יש אבא שמחכה. תמיד.