ידידיה מאיר: "אבי פיאמנטה לא רצה להיות כוכב - הוא רצה להיות שליח"

הצער התגנב בשקט בליל מוצאי שבת, עם הידיעה על הסתלקותו הפתאומית של אבי פיאמנטה, בגיל 69. בעבור רבים בני דורי, הוא לא היה רק נגן מחונן - הוא היה תופעה.
יחד עם אחיו יוסי ז"ל, שהלך לעולמו לפני יותר מעשור, פיאמנטה הצעיר סימן פרק חדש ובלתי צפוי בעולם הניגון היהודי: מוזיקאים עם שורשים עמוקים בג'אז וברוק - שהפנו עורף לתהילה החילונית ובחרו להתחבר לעולמה של החסידות.

בזמן שבימינו כבר קשה להתרגש ממוזיקאי נוסף שמניח תפילין, בשנות ה־80 זה היה נדיר, מרעיש ומעורר השראה. האחים פיאמנטה לא רק התקרבו ליהדות - הם יצרו מהלך תרבותי של ממש: הם הביאו את הסאונד שלהם, את הסגנון, את הרוח - ויצקו אותו לתוך מסגרת חסידית. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל הם הצליחו. ולא רק שכבשו את במות המוזיקה היהודית, אלא גם חדרו אל תוך הלבבות - כולל של יהודים שמעולם לא חלמו לשמוע ניגון חסידי.

הרב יוסי גל, שליח חב"ד ברמת גן, כתב עליו השבוע דברים חריגים בעוצמתם: "פיאמנטה לא היה רק נגן - הוא היה קרן אור. אוצר של שמחה אמיתית ואהבת ישראל. האיש עם הכיפה הבוכרית, עם הווסט הצבעוני, אולי נראה לרגע קליל - אבל הוא היה אדם עמוק, מסודר, מחויב. סוג של חסיד שלא תמצא בכל פינה. אם היינו יכולים להעתיק את הדגם הזה למאות מקומות בעולם, העולם היה הרבה פחות חשוך".

ואכן, אבי היה תמיד מוכן לשליפה עם החליל - אבל הוא לא היה בדרן. הייתה לו שליחות. לשמח, להעיר נשמות, להאיר את הסובבים - כל רגע ורגע.

הנגינה שלו, בעיקר בחליל הצד, שיקפה את פנימיותו. כלי נגינה כזה - שכל תו בו תלוי בנשימה - מבטא בדיוק את מה שהיה בו: רוח, עומק, חום. הוא ידע לנגן מהנשמה, ומי ששמע - שמע.

בריאיון מלפני מספר שנים, שיתף פיאמנטה בתחושותיו: "תמיד אני מודה לה' שזכיתי להתקרב לחסידות ולרבי. לא מובן מאליו. הילדים שלי פזורים בשליחות ברחבי העולם - זו גאווה אמיתית. נכון, אני לא תמיד רואה אותם - אבל אני יודע שהם פועלים למען עם ישראל, וזה שווה הכול".

הוא לא הסתפק בשליחותו האישית - הוא דיבר עליה בריש גלי, גם מול קהלים לא דתיים ולא חב"דיים. בשיחה עיתונאית עם יהונתן גפן, סיפר: "בתחילה בנינו את הארץ מבחינה חומרית - עכשיו הזמן לבנות את הנשמה. זו הסיבה שהתחלתי לחבוש כיפה. לא בשביל מישהו - בשבילי".

במהלך השבוע, רשתות חברתיות התמלאו בעדויות אישיות על ההשפעה העמוקה של פיאמנטה - אבל דווקא דבריו שלו, בהתוועדות בזום שנערכה בעבר, חשפו צד פחות מוכר: הדרך הארוכה שעבר בין תל אביב ל-770.

שם, בהתוועדות, הוא נזכר בילדותו - גר ליד הים, סמוך לסבו שלקח אותו לבית הכנסת ודיבר איתו על ערכים. לאט לאט, בין מוזיקה לתפילה, נבטה נשמה. בבית לא שמרו שבת, אבל הוא כבר הניח תפילין. אחר כך הגיע לכפר הירוק, מקום רחוק מעולמה של תורה - ושם התחבט בין עולמות. התקרב, התרחק, שוב התקרב.

ואז פגש את פרופ' צבי קרן - מוזיקאי מחונן, בעל תשובה בעצמו - שנטע בו את התובנה ששינתה את הכול: מותר ללמוד תורה גם אם לא מקיימים עדיין הכול. ומכאן ואילך, אבי קבע לעצמו כלל: מה שאני מקבל - אני לא מבטל. כך התקדמותו הייתה הדרגתית, לא דרמטית אבל עמוקה. בלי קפיצות, בלי התרסקויות - בנייה שקטה אך יציבה של חיים שלמים של אמונה ונגינה.