גם ברגע הכי קשה - יש לך תפקיד: הרב מרדכי דיין עם מסר חזק

משה רבנו, רועה נאמן, מנהיג ישראל, לא זכה להיכנס לארץ הקודש - בגלל רגע אחד שבו הכה את הסלע במקום לדבר אליו. לכאורה, הבדל טכני. הרי בשני המקרים יוצאים מים, והנס קורה - אז מדוע נגזר עונש כה כבד?

התורה עצמה מדגישה: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". כלומר, אם משה ואהרן היו מדברים אל הסלע, היה בכך קידוש ה' גדול יותר - גילוי עוצמתו של הבורא דווקא בכוח הדיבור, ולא במעשה גשמי של הכאה.

אבל שאלה נשאלת: האם באמת משנה לסלע אם מדברים אליו או מכים אותו? הרי עצם העובדה שסלע מוציא מים - זה נס, ולא משנה מה גרם לו לכך. הסלע אינו יצור בעל תודעה. אז מה בדיוק הפגם?

הרמב"ם מסביר שהבעיה לא הייתה בעצם ההכאה - אלא במה שעמד מאחוריה: נטייה דקה מאוד לכעס. כאשר משה אמר "שמעו נא המורים" - הוא דיבר מתוך רוגז, הוציא את דבריו בלשון של תוכחה חריפה. והקב"ה, שמדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, לא קיבל זאת.

אבל יש כאן עומק נוסף, שמאיר את דברי התורה: "לא האמנתם בי". הכעס, מסביר המהר"ל, איננו סתם תכונת נפש שלילית - הוא סימן לחולשה באמונה. המאמין, אומר המהר"ל, לעולם שמח. גם אם התרחש מהלך שאינו מובן, גם אם התוצאה שונה מהציפיות - המאמין יודע: הכל מאת ה', הכל בהשגחה, והכל לטובה.

משה רבנו, אף שעמד ברף של נבואה וקדושה שאין לו אח ורע, ברגע ההוא פעל מן המקום שבו נחלשה מעט התחושה הזאת - ולכן נטה לכעס. והכעס, כאמור, הוא תולדה של חוסר אמון גמור בתכניתו של ה'.

וזו קריאה עבור כל אחד מאיתנו: כשאנחנו כועסים - על הסובבים, על עצמנו, על החיים - אנחנו צריכים לשאול: על מי אנחנו כועסים באמת? אם אנו מאמינים שהקב"ה מנהל את כל פרט ופרט - אין מקום אמיתי לרוגז. יש מקום לאמון. יש מקום להכנעה, לשמחה, לקבלה.

כך לומדים מחטא מי מריבה: הכאה במקום דיבור - היא לא רק טעות טכנית. היא ביטוי פנימי של הלך רוח. ובמקום שבו הצדיק מועד - שם נלמד כולנו איך לתקן.