מה היה עושה הרב אריה לוין מול סלע שותק?

פרשת חוקת מפגישה אותנו עם אחת הסוגיות הקשות בתורה: חטא מי מריבה - אותו אירוע שבו משה רבנו מכה בסלע, במקום לדבר אליו כפי שנצטווה.

והשאלה המתבקשת: אם הקב"ה מצווה את משה "ודיברתם אל הסלע", מדוע הקדים וציווה "קח את המטה"? מדוע צריך מטה אם הדיבור הוא העיקר?

רבים עמדו על כך. אך אחד הביאורים העמוקים מצוי בדבריו של בעל ה"פנים יפות", הגאון בעל ההפלאה, שיום פטירתו חל בד' בתמוז. הוא מבאר פסוק בתהילים: "ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו". כשהאדם בוטח בה' בלב שלם, בלי ספקות ובלי פשרות - ממילא ה' נעשה מבטחו בפועל. אבל אם הביטחון בא מהוסס, ספקני, כזה שמהול בחששות - גם הסייעתא דשמיא נעשית חלקית.

לפי זה, משה רבנו, ברגע שפנה לעם ואמר "שמעו נא המורים" - כבר לא פנה מתוך אמון, אלא מתוך אכזבה. הוא ראה בהם מורים - מלשון מרידה - ולא בעלי אמונה. הוא לא ניגש אליהם באמונה שהם יאמינו. הוא בא מתוך שיפוט. לכן גם שאל בספקנות: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?". במילים אחרות: אתם בכלל ראויים לזה?

וכשמנהיג מדבר אל עמו מתוך חוסר אמון - גם העם שותק. לא עונים לו. לא נפתחים. הקשר נשבר. ואז, כשהדיבור לא פועל - היד נשלחת אל המטה. למכה. לא מתוך עוצמה, אלא מתוך אכזבה.

חז"ל במסכת שבת מלמדים שאדם בתוך ביתו צריך לשאול את בני ביתו ערב שבת: "איסרתם? ערבתם? הדליקו את הנר?" - אך בניחותא. לא בתקיפות. לא בביקורת. אלא מתוך אמון. כשאתה מדבר לבני אדם מתוך אמונה שהם מסוגלים - הם באמת מסוגלים. אבל אם תבוא מתוך שיפוט, תבנה חומה.

וזה היסוד: הדרך לדבר אל הסלע - היא הדרך לדבר אל הלב. אם אתה מאמין במה שאתה אומר, ומאמין למי שאתה מדבר - הדברים יוצאים. אם אתה מטיל ספק, גם הסלע שותק.

ניקח איתנו לשבת את המסר: בואו נדבר זה אל זה לא מתוך חשדנות - אלא מתוך כבוד. לא מתוך שבר - אלא מתוך אמונה. וכשנדבר כך, גם סלעים יוציאו מים.

שבת שלום ומבורכת.