הרב אושרי אביכזר: השיעור שאהרן השאיר לנו - דווקא עכשיו, בימי פילוג

פרשת חוקת אנו נפרדים מדמותו הנשגבת של אהרן הכהן. התורה מעידה כי "ויבכו את אהרן שלושים יום - כל בית ישראל". תופעה נדירה: לא נאמר "בני ישראל", לא "העם", אלא "כל בית ישראל". לא הוזכרה קבוצה מסוימת, מגזר, שבט או מעמד - אלא כללות האומה.

מה גרם לכך? איך יתכן שכל הציבור כולו - איש, אישה וילד - התאחדו בדמעה אחת, באבל אחד? הלא תמיד יש קולות חורגים, דעות שונות, התנגדות. מה סוד הדמות שזכתה לקונצנזוס נדיר שכזה?

חז"ל גילו לנו את השורש: אהרן "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לא דיבר על אהבת אדם - אלא פעל. היה הולך, ניגש, מאזין, מפייס. אדם שלא רק קידש את התורה - אלא קידש את כבוד האדם.

וכאן, קו מחבר להוויה הישראלית של ימינו. אחד ממחנכי הדור, ששהה עם ילדים במעגל לאחר ימי לחימה קשים, תיאר מפגש שלא ישכח: ביקש מהילדים לשתף בתחושותיהם מן המלחמה. בתחילה השתררה שתיקה. ואז, לפתע, ילד אחד פרץ בבכי. כששאלו לפשר הדמעות, ענה בפשטות: "כי המלחמה נגמרה". חבריו הצטרפו. לא מפחד, אלא מתוך געגוע - לרגעים של אחדות, לשעות של קרבה משפחתית במקלט, לשיח בלתי אמצעי עם ההורים.

שם, במקום החשוך, נוצר אור. לא דרך מותרות, לא דרך מתנות, אלא באמצעות נוכחות, מגע, הקשבה. זו הייתה מתנה שהילדים לא קיבלו מעולם: הורים שהיו פשוט איתם, בלי הסחות דעת.

אהרן לא חילק מתנות, לא ניסה לקנות אהבה. הוא העניק נוכחות. העניק את לבו, את פניו המאירות, את דיבורו הרך. זה מה שגרם לכולם לבכות עליו. לא מעשיו בבית המקדש בלבד - אלא הקרבה שיצר בכל בית ובית.

ואם נלמד מכך דבר לימינו - הרי הוא זה: החיבור האמיתי בין אדם לרעהו, ובין הורה לילדו, לא נוצר דרך החומר, אלא דרך הנפש. לא במה שאנו נותנים בכסף, אלא במה שאנו נותנים מעצמנו.

אהרן הכהן הותיר לנו צוואה חיה - להקשיב, לחבק, להאיר פנים. והקב"ה יזכנו ללכת בדרכו: בדרכי שלום, בדרכי קרבה, בדרכי לבבות.