מגן או כלא: למה אדם בוחר להסתתר מאחורי ציניות?

שאלה:
למה אדם בוחר להסתתר מאחורי ציניות? למה הוא מקטין את כל מה שיפה, מאמין או תמים - כאילו כדי להרגיש חכם?

האם הציניות היא מגן, או שהיא כלא?

ציניות היא אחת מצורות ההגנה המתוחכמות ביותר של הנפש.

האדם הציני אינו קר. להפך - הוא פוחד מהחום, מהרגש, מהתקרבות לבני אדם.

פעם - אולי בילדות, אולי בהתבגרות - הוא ניסה להאמין. הוא אהב באמת. הוא קיווה, חלם, ציפה. והוא נפגע.

עמוק בפנים נוצר פצע:
הוא לא רוצה להתאכזב פעם נוספת.
אם אין ציפיות - אין אכזבות.
אבל אם אין ציפיות - אין חיים.

האיזון הוא להכיר בציפיות, להכיר באכזבות, להיות מוכן לשלם מחיר של אכזבות כדי לממש חלק מהציפיות.

הציניות הופכת כל עוצמה לבדיחה, כל אמון לתמימות ועוקץ - לא כי הוא חכם, אלא כי הוא פחדן.

הוא פוחד. כי הוא פצוע.
זו דרכו להפוך את הפצע לבדיחה.

אבל מאחורי הקלעים - האדם נשאר עם בור, עם תחושת חוסר ערך, עם חוסר אמון בסיסי בעולם, עם קול פנימי שאומר:
"העולם שקר. אל תאמין. אל תאהב. אל תרגיש."

הוא נעשה מתוחכם בעיני עצמו… אבל בודד.
אולי חריף… אבל בטוח מנותק.

הציניות אומרת:
"אל תאמין עד שתראה."
האמונה אומרת:
"תאמין - ותתחיל לראות."

האדם המאמין לא עיוור.
הוא פותח את הלב למרות הסיכונים.
הוא יודע שאולי הוא יכאוב, אולי הוא יתאכזב - אבל הוא מעדיף לחיות.
הוא לוקח אחריות על הרגש.
הוא נוגע בפסגה, הוא נוגע באמת.

האמונה לא מבטיחה שלא תכאיב - אבל היא כן מבטיחה שלא תחיה בשקר.

האמונה זו היכולת לומר שהקב"ה ברא עולם טוב, ואני מאמין בטוב - גם אם לפעמים זה מסוכן, מאיים וקשה.

הציני מסתובב בעולם כמו לוחם מתוחכם - אבל בלילה, כשהוא לבד, הוא בוכה.
הלב שלו רוצה להאמין שוב.
הוא רק מחכה שמישהו יגיד לו:
"זה לא נאיבי לקוות. זה לא חלש להאמין.
אלא זו העוצמה, זו הגדולה."

הציניקנים של היום - הם אלה שמלגלגים על כל התרגשות, על כל יוזמה, על כל אמונה - והם עצמם נהנים מהתשתיות שנבנו בדם, בדמעות ובחלומות של הדורות הקודמים.

הם נוסעים בכבישים שאחרים סללו, נושמים חופש שמישהו הקריב את נפשו עבורו, חיים בעולם שנבנה על ידי אנשים שהאמינו.

וגם בדורות הקודמים היו ציניקנים.

במקום להוקיר תודה - הם מגחכים.
במקום לחלום - הם צוחקים על החולמים.

הציניות הפכה להיות "שפה מקובלת", סמל של תחכום.
אבל בפועל, זוהי עמדה פסיבית.
היא לא בונה, לא נושאת בעול, לא מעיזה, לא סופגת אש.
היא פשוט צופה.

אבל ההיסטוריה אינה זוכרת את הציניקנים.
ההיסטוריה זוכרת את החלוצים, את היוצרים, את אלה שלקחו סיכון, שאמרו:
"בשביל מה?"

הציניקן אולי זוכה לקול צחוק רגעי -
אבל היוזם זוכה לנצח.