האי שבו אין כלום - ודווקא בגלל זה מוצאים בו הכול

קשה שלא להתפעל מקקרטיסואק - אי זעיר במערב גרינלנד, שאפילו שמו נשמע כמו לחישה ארקטית מרוחקת. רק שעתיים הפלגה מהעיר אילוליסאת, אבל כשמגיעים לשם - מרגישים כאילו נפרדים מהעולם המוכר.

היישוב היחיד שעל האי מורכב מאסופת בתים צבעוניים, חול שחור שמוביל עד הים, כלבי האסקי הקשורים לסלעים, ונוף מרהיב של קרחוני ענק שצפים מול החוף בשתיקה. אין קניונים, אין שלטי פרסומת, אין רשת סלולר - רק אדם מול הבריאה.

שקט כזה שלא מחפשים - אבל כשיוצאים אליו, לא רוצים לעזוב

המראה הזה - של קרחונים מתנפצים למרגלות מצוקים שחורים, של ים שקט שמתנפץ רק לעיתים - מזמין את הלב להירגע. אפשר לטפס על גבעות סמוכות, או לצאת עם מדריך ללקט אנג'ליקה פראית כמו המקומיים, ואפשר פשוט לשבת מול הנוף. שם, במרחב הפשוט והטהור הזה, משהו מתיישר בפנים.

כי דווקא כשאין גירויים - פתאום יש מקום לנפש. ודווקא במקום הכי קר על פני האדמה - מתגלה חום פנימי ששכחנו ממנו. לא חום של גוף, אלא של תודעה שפתאום נזכרת מאין היא באה ולאן היא הולכת.

"מה רבו מעשיך ה'"

ההליכה בשבילי האי מעלה הרהורים על גודל הבריאה וקטנות האדם - אך לא כתחושת ייאוש, אלא כדרישת כבוד והתפעלות. כשחז"ל דיברו על "להתהלך בתורה ובדרך ארץ" - לא רק לתורה הכוונה, אלא גם להבנה שהעולם הזה איננו מובן מאליו.

באופן מפתיע, דווקא בפינה שכוחת אל על קצה העולם, מתחדד הקשר עם הבורא. כמו שהרב קוק כתב, "כשהנשמה מאירה - גם שמים אפורים מפיקים אור נעים". כאן הנשמה מאירה. או אולי, פשוט - כאן נותנים לה מקום להאיר.

בין פשטות לצניעות

חיי היום-יום בקקרטיסואק מזכירים את מה שנשכח בעולם המערבי: פשטות, עבודה קשה, הסתפקות במועט. האנשים חיים מדיג, מציד, מהטבע. בית קטן, ביגוד עבה, כלב נאמן - ואין צורך ביותר מזה. יהודי שצופה בזה לא יכול שלא להיזכר בדברי המשנה: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".

לא מדובר בפסטורליה רומנטית - אלא בתזכורת כואבת ויפה גם יחד: אפשר לחיות אחרת. לא מתוך ויתור, אלא מתוך בחירה. לא מתוך עוני, אלא מתוך הבנה אמיתית מהו עושר.

לגלות את השקט שבתוכי

הטיול לקקרטיסואק אינו רק נסיעה לנוף יפה. הוא הזמנה - לשיחה פנימית, לחשבון נפש. כמו שבת שקטה שבה סוף סוף שומעים את הקול הפנימי, גם כאן - המרחק מכל מה שמוכר יוצר קרבה אמיתית לעצמך.

ובמובנים רבים - זהו אולי המקום הכי יהודי, דווקא משום שאין בו דבר יהודי חיצוני. אין בו קהילה, אין בו בית כנסת - אך בוודאי שיש בו נקודת אמת. מקום שבו יהודי עומד מול הבריאה, מול עצמו, ומבקש: "תן בלבנו להבין ולהשכיל…".