האם כל טראומה חייבת להותיר צלקת?

האם כל טראומה חייבת להותיר צלקת? או שמא דווקא מתוך שבר גדול - נולד האדם החדש?
כיצד מתמודדים עם פצעי החיים באופן שאינו משאיר אותנו עם צלקת נפשית ופצעים פתוחים?

החיים מזמנים לאדם רגעים של קריסה - רגעים שבהם נדמה שהמציאות מתפוררת. אלו יכולים להיות משברים אישיים, אובדן, חרדה, מלחמה ועוד. פעמים רבות, התחושה היא שהפצע - לא יירפא לעולם.
הבעיה איננה הכאב, ולא חוסר האונים - הבעיה היא כאשר האדם אינו מוכן לעכל את הכאב, הפחד והחשש.
כאשר האדם מכחיש, מתעלם, וממשיך כאילו הכל רגיל - אז הפצע נשאר פתוח.

טראומה היא חוויה שעבר האדם - אך לא עיבד. האירוע כמו "נבלע" בנפש, ללא עיכול.
הוא שב ומופיע כהתקפי חרדה, כהתפרצויות כעס, או כהימנעות ממפגש מחודש עם החיים.
הדרך לריפוי איננה בהכחשה - אלא בעיבוד, בהכרה, בשיחה ובמשמעות.
פצע שלא מדברים עליו - מדמם. פצע שמעניקים לו קול, הקשבה ומשמעות - מחלים.

שברי הלוחות הם ההכנה לקראת קבלת התורה המחודשת.
ימי החורבן - אינם רק מועדים של תוגה, אלא הכנה לבניין חדש.
אחרי השבר, האדם מגלה כוחות שלא הכיר. הוא קם - בצורה שלא ידע.
טראומה לא חייבת להפוך לאסון - היא יכולה להפוך גם לסיפור לידה מחודש.

צלקת יכולה להיות סימן לשבר - אך גם אות גבורה של מי ששרד, נאבק - ובחר להמשיך.
צמיחה מטראומה היא תהליך עדין, עמוק ולא תמיד לינארי.
אבל עם הכלים הנכונים - היא לא רק אפשרית, אלא יכולה להפוך את הפצע לנקודת מפנה של בניין מחודש.

מותר לשאול: למה זה קרה?
בהתחלה מתוך כעס, אחר כך מתוך עוז רוח וסקרנות להבין.
כששואלים שאלות אמיצות - פותחים דלת לתודעה חדשה.
כך ניתן למצוא משמעות בכאב - משמעות לכאב.
הכאב לא בהכרח נעלם - אבל כשהוא נטען בתוכן, הוא לא שובר - אלא בונה.

"גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע, כי אתה עימדי"
לא בגלל שאין רע - אלא כי יש מי שנמצא איתי בתוך הרע.
לא נוכל למחוק את העבר, אבל נוכל להוליד ממנו עתיד חדש.