יער אחד ביפן שמזכיר ליהודים מאיפה באנו - ולאן אנחנו הולכים

רובע אראשיאמה, בקצה המערבי של העיר קיוטו, יפן. לא מדובר באתר תיירותי רגיל - אלא בחוויה כוללת של טבע שעוצר את הזמן. עצי במבוק ירוקים, נישאים, צומחים למרום כמו תזמורת דוממת. השביל מתפתל, הרוח מתלחשת, והצליל היחיד כמעט הוא רשרוש עלים שמנגן כמו פסוק מספר תהילים.

המקום הזה - שמשמעות שמו ביפנית היא "הרי סערת הרוח" - ממוקם על רקע נוף דרמטי: נהר צלול בשם קאטסורה זורם למרגלות ההרים, שמים מעוננים מרחפים מעל, וגשר עתיק יומין בשם טוגֶטסו - גשר "חציית הירח" - מתוח מעל המים.

אבל מעבר לתפאורה - קיים כאן משהו עמוק יותר. עבור עין יהודית, יער הבמבוק של אראשיאמה לא מדבר רק בצבעים, אלא גם ברמזים.

ההשתאות - מותרת ואף נדרשת

כשחז"ל מדברים על הטבע, הם אינם רואים בו מותרות. הם רואים בו שיעור. האדם נקרא "עולם קטן", ואילו הבריאה כולה היא בבחינת "ספר פתוח". כשהולכים ביער כמו זה של אראשיאמה, קשה להתעלם מהחוויה הגולמית של קטנות האדם. הגובה העצום של הבמבוקים, הדממה שמתעטפת בך מכל עבר, האור שמסתנן רק במנות קטנות - מזכירים לאדם את מקומו.

בגמרא (ברכות נ"ח) מובא: "הרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו". אין מדובר רק בנוף - אלא בהתבוננות. לדעת להודות, להתפעם, ולהבין שיש תכלית גם ביופי. ביערות הבמבוק של קיוטו, תחושת ההשתאות הזו מגיעה מאליה. אין צורך לייצר אותה. מספיק לעמוד שם - וכל הגוף מרגיש.

קנה רצוץ לא ישבור

סמליות הבמבוק ביהדות אינה מפותחת כמו בתרבות המזרח, אך מעניין להתבונן דווקא דרך אחד הדימויים הנבואיים: "קנה רצוץ לא ישבור" (ישעיהו מב, ג). הקנה - כמו הבמבוק - נראה עדין, חלול, רך. אך בפועל, הוא גמיש, עמיד לרוח, שורד לאורך עשרות שנים. כך בדיוק רואה הנביא את עם ישראל: לפעמים דומה כקנה חלול - אך לא יישבר.

בתרבות היפנית, הבמבוק נחשב לסמל של טוהר, פשטות, ועמידות - וגם לכך יש הד מהדהד בתורתנו. מידת הענווה - לדעת שאיננו מרכז העולם, להבין שאנו חלק מבריאה שלמה, ולשאוף לגובה - אך רק מתוך שורשים.

ולמה אדם הולך ליער?

שאלה שלא נשאלה במפורש - אך רלוונטית בכל תיאור טבע היא: מה מחפש אדם, יהודי שומר מצוות, בין שבילי יפן? ייתכן שהוא מבקש מנוחה, התרגעות. ייתכן שהוא משתוקק לאיזון, לשקט שמעבר לשאון. אך ייתכן גם משהו נוסף: רגע של תיקון פנימי, דרך החוץ.

יערות כמו זה של אראשיאמה אינם רק "אתר צילום". הם הזמנה להאט. לשאול. להתבונן על החיים מזווית אחרת. במקום כזה, תפילה שקטה - אפילו בלי סידור - נשמעת אחרת. פסוק מתהילים שנאמר בלחש פתאום נשמע כמו שייך למקום.

ובאמת, רבים מהמבקרים במקום מציינים את אותה התחושה: "לא רציתי לדבר. רק לשתוק".

אראה בשובך ציון?

המפגש עם היופי היפני מחייב אותנו לא רק להתפעל - אלא לחזור ולשאול: אם כך נראה העולם בעיני עם אחר, שמקדש את הפשטות, את הטבע ואת השקט - מה אנחנו יכולים ללמוד מכך, כדי לשוב ולראות את יופיו של העולם שברא ה' גם בארץ ישראל?

הרי יש לנו הרים, נחלים, מדבר וים. יש לנו ברכה על קשת, על גשם, על חמה ולבנה. נשאר רק לזכור - ולהתבונן.