"אפילו שעון מתקלקל ועוצר לפעמים, רבי עמרם לא!": כל דקה היא נצח - גודל ההתמדה של שר ההתמדה

שבוע ההילולה של רבנו עמרם אזולאי זיע"א: מדוע חששו שיהיה חור בספסל שעליו הוא ישב ולמד, ומה היו שני הדברים ה"קבועים" בישיבת פורת יוסף?

רבי עמרם אזולאי זצ"ל לא היה סתם שקדן - הוא היה מושג שלם בעולם ההתמדה. אנשים שראו אותו לא האמינו שאדם יכול להקדיש כל כך הרבה זמן ללימוד, ללא הפסקה, ללא עייפות וללא ויתור.

כשרבנו היה עוד בחור צעיר בישיבת "פורת יוסף", כולם הכירו אותו כ"השקדן הגדול". בזמן ש"בין הסדרים" - כשגם הלמדנים הכי גדולים לוקחים הפסקה קטנה כדי לנוח ולהתרענן - רבי עמרם המשיך לשבת ולעמול על התלמוד.

הגאון רבי גרשון לפידות זצ"ל, שהיה עד לנוף הזה יום אחרי יום, לא יכול היה להתאפק. באחד הימים ניגש אל רבנו בהומור ואמר: "כמה אתה יושב כאן? עוד מעט והרצפה שוקעת!"

מה שמדהים עוד יותר הוא שהבדיחה הפכה למציאות! במקום הקבוע של רבנו זיע"א בבית הכנסת, ליד החלון בפינה השמאלית, אף אחד לא יכול היה לשבת. למה? ראשית, מפני שרבנו תמיד היה שם - ולכן המקום לא היה פנוי אף פעם. ובנוסף לזה, מרוב שהוא ישב שם שנים רבות, העץ של הכיסא פשוט התעוות ונוצר בו שקע!

הסיפורים על ההתמדה של רבנו הגדול הפכו לשם דבר בעולם הישיבות הספרדי של אותן שנים. חכם שלום כהן סיפר פעם באירוסי נכדתו של רבנו כי "בצעירותו דיברו בהערצה - איך לא נהיה חור בספסל מרוב התמדתו!" ובהזדמנות אחרת, כשהגאון רבי ציון לוי שהה בפנמה נשאל על ידי חכם שלום: "אמור לי, האם כבר יש בור במקום שבו רבי עמרם יושב מרוב שהוא יושב שם בלי לזוז?"

המשגיח רבי שלום צבי הכהן שפירא זצ"ל ניסח את זה הכי יפה: "יש שני שקדנים שנמצאים בישיבה בקביעות ובפעולה ללא הפסק - השעון, ורבי עמרם!"

אבל הגאון רבי בן ציון אבא שאול תיקן אותו ברצינות: "זה לא נכון - השעון לפעמים מתקלקל!"

אנשים התחילו לומר שרבי עמרם הוא כמו אחד מרהיטי בית הכנסת - כי תמיד, בכל שעה שעברו שם, הוא היה יושב ולומד.

זה לא היה רק כינוי חיבה. זה היה תיאור מדויק של אדם שהפך את חייו כולם לעבודת קודש אחת גדולה - לימוד התורה. כל שנייה הייתה יקרה לו, כל רגע היה הזדמנות, וכל דקה הייתה נצח שלם של צמיחה רוחנית.

רבנו העריך כל שנייה ושנייה. מבחינתו כל רגע הוא הזדמנות יקרה לחטוף עוד שורה בגמרא, עוד רש"י, עוד הלכה פסוקה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שרבנו היה עונד את השעון ביד ימין כדי לא לבזבז זמן על הסרתו בהנחת תפילין. את השעון הוא הרכיב הפוך - עם הלוח לכיוון כף היד, כדי שבזמן לימודו לא יהיה צריך לסובב את היד כשהוא רוצה לראות את השעה!

רבי יצחק כהן, ששם לב עד כמה רבנו היה חס על זמנו, החליט לעזור. הוא עקב אחרי איזו מסכת רבי עמרם לומד, ודאג שהכרך הבא יהיה תמיד בולט - כדי לחסוך לו את החיפוש. כשרבי עמרם גילה את זה, הוא הודה לו בהתרגשות: "בזכותך אני חוסך זמן במקום לחפש את הכרך שאני צריך!"

פעם חיכה רבנו זיע"א לאוטובוס שהגיע שלוש דקות אחרי הזמן. רבי עמרם ניגש לנהג ואמר לו ברצינות מוחלטת: "איחרת בהרבה זמן!" עבורו, כל דקה הייתה שווה נצח.

הוא לא יכול היה לסבול בזבוז זמן אפילו של אחרים. רבי שלום יפרח, סיפר שאפילו כשהתפילה הייתה אמורה להתחיל בעוד שתי דקות, רבי עמרם המשיך ללמוד בחשק כאילו רק התחיל - עד השנייה האחרונה.

פעם כשרבי שלום דיבר עם מישהו על שידוך במשך עשרים דקות, רבי עמרם הקיש על השעון באומרו "איך אפשר לדבר כל כך הרבה זמן ולא ללמוד״.