למה כל כך קשה להשתנות? ההרגלים שמחזיקים אותנו כבני ערובה

למה כל כך קשה לשנות הרגלים והתמכרויות?

שינוי  על פניו נשמע פשוט: רק תחליט, תעשה, ותשתנה.
אבל בפועל, כל מי שניסה להפסיק לעשן, להפחית במסך, לא לכעוס, או לקום מוקדם יודע שההרגל חזק מההיגיון.

ההרגלים שלנו נבנים כתוצאה מחשיפה חוזרת, תגמול מיידי, והקלה זמנית.

כלומר האדם מרגיש רע והוא עושה מעשה שעוזר לו לברוח מהרגשה רעה, הקלה זמנית ואז המעשה נעשה 'הרגל'
ואז המוח, כדי לחסוך אנרגיה, "מקבע" מסלולים – וככל שמשהו חוזר על עצמו, כך הוא נעשה אוטומטי.

ובעצם ההתמכרות = הרגל עם תגמול רגשי

כמו לדוגמה:

• עישון = הפגת לחץ
• מסכים = בריחה משעמום
• אכילה מופרזת = מילוי רגשי
• כעס = פורקן על תסכול

ולכן: ההתמכרות מחזיקה אותנו בכלא שהוא גם פיתוי וגם נחמה.

הקושי הגדול הוא  שאנחנו נלחמים בעצמנו

• מי שמכור – הוא גם השבוי וגם הסוהר.
• הוא זה שרוצה להיגמל – והוא גם זה שמחביא לעצמו עוד "מנת פיצוי".
• זו מלחמה פנימית מתמשכת – בין הרצון להיות חופשי לבין הפחד מהריק שנשאר בלי זה.

אדם מעדיף לפעמים את הסבל המוכר מאשר את אי-הוודאות של שינוי.

וגם זה קשה כי שינוי דורש דחיית סיפוקים – והמוח מתמרד.

 אבל אפשרי – וזה קורה שינוי הוא אפשרי, כי:

• הנפש יודעת רוצה וצריכה להתחדש.
• כל שינוי קטן הוא התחלה של דרך חדשה.
• ככל שחוזרים על מעשה חדש – הוא נעשה הרגל חדש.

שינוי לא קורה מתוך "רצון כללי להשתפר" – אלא כשאדם באמת מרגיש שהמחיר כבד מדי: ולכן חשוב שהאדם יאמר לעצמו

• "אני לא יכול לראות את עצמי כך בעוד שנה..."
• "אני מאבד שליטה..."
• "זה שובר אותי מבפנים..."

כשהכאב מבפנים חזק יותר מהפיתוי – מתחיל תהליך.

אבל הבעיה: אנשים מנסים "להתהפך ביום אחד" – נכשלים – ואז נשברים.
הדרך הנכונה היא מינון קטן וקבוע:

• אל תתחיל מ"לחתוך הכל" – תתחיל מיום אחד.
• אל תבטיח "מחר אני אדם חדש" – תתחייב ל־10 דקות ביום של מאבק ממוקד.

שינוי מתמיד הדרגתי וקטן הוא שינוי מנצח.

וגם צריך האדם תמיכה וסביבה טובה

• סביבה של חיזוק – אנשים שתומכים, מבינים, מעודדים.
• סביבה של פיתוי – אנשים שמושכים אחורה, שמזלזלים, ש"מחזירים אותך לשם".

ולכן:

אל תנסה להשתנות לבד – בנה סביבך קבוצה, מאמן, חבר תומך או אפילו אפליקציה שמלווה אותך.

ולא נאמר, מחר אלא היום! היום מתחילים, 'מעתה ועד עולם' אם מתחילים 'עתה' זה יהיה עד עולם, אם מחכים למחר, זה לא יהיה לעולם...