האם מברכים "שהחיינו" כשרואים חבר אחרי 30 יום – גם אם דיברנו בטלפון?

מי שלא ראה את פני חברו במשך 30 יום אם צריך לברך שהחיינו, ואם יש הבדל כאשר דיבר עימו בטלפון או באחת מדרכי התקשורת המפותחות?

דין ברכת "שהחיינו" על חבירו לאחר 30 יום, הוא שווה בכל אדם. אבל הכול תלוי אם הוא חביב עליו הרבה ושמח ממש בראייתו, כלשון מרן ה"שולחן ערוך": "הרואה את חבירו לאחר שלושים יום, אומר שהחיינו, ואחר י"ב חדש מברך מחיה המתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו".

והדין שווה באביו ובאימו, וכן ברבו או בשאר קרוביו, כגון אחיו או אחיותיו, בתו או נכדתו ובכל אדם – כל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת "שהחיינו", ואע"פ שהיה איתם בקשר טלפוני או בקשר של מכתבים בתוך 30 יום.

ואם לא ראה אותם במשך 12 חודש, ולא היה לו עימהם קשר מכתבים או בטלפון, וגם לא שמע מאנשים אחרים ששלום להם, ושמח מאד בראייתם, צריך לברך עליהם מחיה המתים. ואם יש חשש שקרובו יצטער אם ישמע שמברכים עליו "מחיה המתים", יברך בלחש לעצמו. אומנם, אם היה עימהם בקשרי מכתבים וכדומה, לא יברך אלא ברכת שהחיינו בשם ומלכות בלבד. ובפרט כיום שהטלפון מצוי ומדברים כמעט מידי יום ביומו, וממילא לא שייך שיהיה שמח באופן מיוחד כשרואה אותם, אלא אם כן היו בחו"ל וכל כיוצא בזה.

וכל הברכות האלו, הם בשם ומלכות, שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. וכן כתב מרן החיד"א ב"שיורי ברכה" [ושלא כדברי החולקים שכתבו שבזמנינו אין לברך, או כמי שכתבו שאם עמד עם קרובו בקשר במכתבים וכדומה – אין לו לברך עליו,] כבר כתב ב"חזון עובדיה" דבמחילת כבוד תורתם, אין זה עיקר להלכה. ואין לטעון שיש כאן כעין ספק ספיקא שלא לברך, שמא אם דיבר עימו בטלפון אין לברך שהחיינו, ושמא בזה הזמן אין לברך. מכל מקום זה אינו, שאין מאן דאמר שאוסר לברך, ואף מי שכתב שלא לברך כתב כךן רק מתורת הנהגה. ועוד, שזה דבר מחודש.