"חשבתי שזה הסוף ואז חזרתי לחיים": עדות מצמררת מאסון מירון

הוא רק בן 21, מירושלים. קוראים לו מרדכי ממו. ייתכן שנתקלתם בו, אולי ברחבת הציון במירון, אולי באחד מהטיולים לאומן. בחור שקט, חייכן, אבל בפנים – לב שלם שנשבר ונבנה מחדש. מרדכי ניצל באורח פלא מאסון מירון בשנת תשפ"א. מאז, הוא לא אותו אדם. הוא לא שוכח, ולא שותק. את מה שעבר – הוא מספר כדי להציל נפשות.

"הרגליים לא זזות – אני פשוט נדחף עם הזרם"

"ל"ג בעומר היה אצלי יום קדוש מילדות," הוא מספר. "אבל אז, בשנת תשפ"א, קרה משהו שלא אשכח לעולם. באתי למירון עם חברים. הגענו בערב, והייתה בי תחושת מועקה. עלינו להדלקה – ואז התחיל הטירוף. דחיפות, צעקות, ואנשים שצונחים כמו דומינו על המדרגות. גם אני נפלתי."

מהר מאוד הוא מצא את עצמו בתוך מערבולת של גוף ונפש: "הייתי קבור תחת ערימה של אנשים. לא יכולתי לזוז. לא נשמתי. שמעתי צעקות 'שמע ישראל', והלב שלי בכה: 'ריבונו של עולם, רק תחזיר אותי חי'."

"כל החיים רצים לך מול העיניים"

"חשבתי שזה הסוף. ראיתי את כל הילדות שלי עוברת מולי, כמו סרט. מסיבת סידור, ברית, חלאקה – כל רגע קטן. אמרתי לעצמי: איך לא ניצלתי את הזמן? איך לא התפללתי יותר? למה לא כיבדתי את ההורים שלי כמו שצריך?"

באותו רגע, מרדכי מבטיח הבטחה פשוטה לקב"ה: "אם אני יוצא חי – אני לא יודע אם אהיה צדיק, אבל אני אעשה לך נחת. אתה תהיה איתי בלב. זו התחייבות. ל"ג בעומר הפך ליום ההולדת שלי."

ריצה, כאב, וטלפון אחד שהחזיר חיים

כשהחלו לפנות את הפצועים, מרדכי פונה לאלונקה. "רצתי שלוש שניות – ואז קרסתי. היו לי שברים בצלעות, סדקים בידיים, כל הגוף חבול. ובתוך הכאוס – חובש מד"א אומר לי: 'אתה יציב. תן את המקום שלך לאחרים'. רק ביקשתי שיחה עם אבא שלי."

השיחה נמשכה עשר שניות – אך שווה עולם ומלואו. "הוא אמר לי: 'מרדכי?' ואני עניתי: 'אבא'. ופתאום, כל מה שהיה שבור – הרגיש לרגע אחד שלם."

"הפצע האמיתי – זה בלב, לא בגוף"

מרדכי אושפז, עבר טיפולים, אבל משהו פנימי נותר כואב. "לא הצלחתי לישון. לא לדבר. אפילו לא לבכות. כל הגוף שלי כאב – אבל הנפש כאבה יותר."

ואז הגיעה ברסלב. ואז הגיעה ההתבודדות. "יצאתי ליער, ולא הצלחתי לדבר. ישבתי, שתקתי. ואז פתאום התפוצצתי בבכי. פשוט בכיתי ודיברתי איתו – עם השם. כאילו הוא אבא שלי, החבר שלי."

מאותו יום – מרדכי לא מוותר. "כל יום, לא משנה מה, אני יוצא לשדה, מדבר איתו. מספר לו על היום שלי, על מה שעברתי. זה הטיפול הכי טוב שעשיתי."

"היום אני עם ההורים במקום אחר"

לפני האסון, הקשר עם אביו היה מתוח. "בחרתי דרך אחרת, והיו לנו ריבים, ניתוקים, שתיקות. אבל אחרי האסון – הבנתי: הוא לא כעס עליי, הוא פחד עליי. הוא אהב אותי, פשוט לא ידע איך להראות את זה."

היום – הם מחוברים. לא בגלל שמרדכי חזר לישיבה או קיבל החלטות דרמטיות. פשוט – בגלל אהבה. "אני אומר לכל הורה – תעצור רגע. תדמיין שהבן שלך לא חוזר. מה היית עושה? אל תחכה לאסון. תחבק אותו עכשיו."

"ניצלתי – אז אני צריך לתקן"

מרדכי לא רואה את מה שעבר כעונש – אלא כשליחות. "לא סיימתי את התיקון שלי בעולם. השם השאיר אותי פה כי יש לי עוד לאן להתקדם, עוד מה לתקן, ועוד הרבה טוב שאני יכול להביא לאחרים."

היום, הוא מחזק בני נוער, מספר את סיפורו, מנסה להיות גשר בין הורים לילדיהם. "אין נער שרוצה באמת לצער את ההורים שלו. יש נער שקשה לו. והכי חשוב – שתהיה לו אוזן, לב פתוח, ומישהו שיראה אותו באמת."