"אם הרב עובדיה לא מצטרף – הנסיעה חסרת ערך": החלום ששינה את הכול

הסיפור הראשון התרחש כשמרן היה בן 42. באותם ימים, עמד בראש ישיבת "פרעה תוספת" בשכונת בית ישראל בירושלים – מוסד בו למדו גדולי תורה כדוגמת הרב בן ציון אבא שאול, הגאון רבי יוסף עדס, הרב חמידה צדקא ועוד.

ראש הישיבה, יהודי ירא שמיים בשם חיים חי, ביקש לארגן נסיעה למירון לל"ג בעומר לכבוד סיום מסכת. הוא פנה אל מרן בבקשה שיצטרף, אך הרב סירב בנימוס: "אני שקוע בכתיבת ה'יביע אומר'. התורה – קודמת לכל."

רק לאחר מכן הגיע אליו אחד הרבנים, נרגש: "הלילה חלמתי חלום – בא אליי בחלום המחבר של 'כף החיים' ואמר: אם הרב עובדיה לא מצטרף לנסיעה – אין בה ערך. אתם חייבים לקחת אותו איתכם."

הרב ניסה להניא אותו: "חלומות – שווא ידברון." אך כשראה עד כמה הרצון של הרבנים שיבוא עמם גדול – נעתר. ברגע האחרון הצטרף אליהם – לשמחת כל משתתפי המסע, שהופתעו לראות את מרן מגיע אל מירון לראשונה בחייו.

וכך, בגיל 42, עלה מרן הרב עובדיה לציון הרשב"י, לראשונה מאז עלייתו ארצה כילד בן ארבע מבבל.

במהלך הנסיעה, בדרכו לשם ובחזרה, שוחח עם הרב בן ציון אבא שאול בדברי תורה, דן והעמיק – והשיב תשובות שייכנסו לאחר מכן לספרו הגדול "יביע אומר".

הפעם השנייה: הכנסת ספר תורה מצפת – בל"ג בעומר תש"ל"ג

שנים חלפו, ומרן כמעט ולא שב למירון. הפעם השנייה התרחשה בשנת תשל"ג, כשקיבל הזמנה להשתתף בהכנסת ספר תורה מצפת למירון. האירוע החל בבית משפחת אבו בצפת, ומשם ליוו המוני חוגגים את ספר התורה – בליווי שירה וריקודים – עד לציונו של רבי שמעון.

הרב, שלמרות חולשתו נענה להזמנה, הגיע למעמד – נשא דברי חיזוק, השתתף בריקודים הקדושים, וליווה את התורה עד ההר. לצידו צעד גם בנו, אז תלמיד חכם צעיר, שליווה אותו לכל אורך המסע.

"תורה למעלה מהכול" – גם במירון

חרף ההתרגשות וההתרוממות הרוח – מרן לא שינה מדרכו. הוא הרבה לומר באותן שנים כי עליית ההמונים למירון גורמת לפעמים לביטול תורה המוני – כוללים נסגרים, סדרי לימוד מתבטלים. "צריך לדעת מתי לעלות ומתי להישאר ולעמול בתורה," אמר לתלמידיו.

המסר של מרן היה ברור: הכבוד לרשב"י אינו מתבטא רק בהילולה או הדלקה – אלא בהמשכת דרכו של רבי שמעון, שישב במערה ולמד תורה במסירות נפש. זו הדרך, זה הזיכרון – וזה החיבור האמיתי לצדיקים.