"התינוק שלי עומד למות, הוא כחול": הסיפור המצמרר של ניצול השואה שלום ספיבק

שלום ספיבק, ניצול שואה יליד פולין, פותח את סיפורו המשפט חד ובלתי נשכח: "נולדתי ביער. בן לפרטיזנים, כי נולדתי ביער". משם הוא לוקח אותנו למסע מצמרר, מרגש ובלתי יאומן, על הישרדות, אמונה, ואהבת חיים שנולדה מתוך חושך.

"ב-1939 היתה שמועה בעיירה שהולכת לפרוץ מלחמה אכזרית. הנאצים רוצים לחסל, להרוג, לרצוח את היהודים. והיא - אמא שלי - היתה הבכורה, חכמה, באה להורים ואמרה שצריך לברוח. הם אמרו: 'זה סתם שטויות', אבל היא החליטה שזה מסוכן מדי. היא לקחה איתה שני אחים ועזבה את המשפחה."

הבריחה ליער והמפגש עם הגויה

"הם הגיעו לכפר שלפני היער. כבר התחיל להחשיך. דפקו בדלת של בית. גויה פתחה את הדלת, ואמא שלי ביקשה שתארח אותם. היא אמרה: 'אני פוחדת'. אז אמא שלי אמרה לה: 'אני יודעת לתפור, לבשל, אנקה לך את הבית'. והיא הסכימה.

אבל אז שמעו שמועה שהנאצים מתקרבים עם אופנועים. הגויה אמרה: 'תברחו מהר ליער!'. הם ברחו, אפילו לא הספיקו לשרוך נעליים. היא הצליחה לחדור ליער, אבל האחים שלה נורו ונהרגו."

הפרטיזנים והאהבה שנולדה במחתרת

"אמא שלי הלכה ביער, עייפה, מנסה להירדם - ופתאום שומעת יידיש. היא מצאה פרטיזנים. קיבלו אותה. כל כמה שבועות עברו ממקום למקום. אבא שלי מצא חן בעיניה, והיא בו. היא אמרה לו: 'אתה לא יכול לגעת בי, רק אם תתחתן איתי. אני דתייה מאוד'. הוא הסכים. הם התחתנו בקבוצה.

שנה אחר כך אני נולדתי. 29 במרץ 1944. ואז התחילו לחשושים: 'התינוק הזה צריך להיעלם. אם יבכה - הנאצים יחסלו את כולנו'. ההורים שלי לא הסכימו. אמרו: 'לא, אנחנו לא ניפטר מהתינוק'."

מלחמת הישרדות: "הוא כחול, יש לו עצירות, הוא הולך למות"

"עזבו את הקבוצה. לא היה חלב, לא היה אוכל. קטפו פירות יער, ריסקו עם שלג, ונתנו לי. זה עשה לי עצירות והכחלתי. אמא שלי הלכה איתי ביער, בוכה, מבקשת מאלוקים עזרה.

פתאום באה מולה אישה זקנה, ביידיש: 'למה את בוכה, בתי?' היא סיפרה לה. הזקנה אמרה: 'תני לו לשלשת מעורבבת עם שלג'.

אמא שלי שאלה: 'לתת לו את זה?' היא אמרה: 'אם לא תיתני - הוא ימות'.

נתנו לי. תוך 20 דקות שלשלתי, חזר לי הצבע. אימא שלי חיפשה את האישה - ולא מצאה אותה."

"במאי 1945 הרוסים הגיעו, הכריזו ברמקולים: 'המלחמה הסתיימה'. יצאנו מהיער. בדרך לרכבת, רגל שמאל שלי נדבקה לשק, כנראה חומצה. אבא שלי משך אותי, נוצר חור עד העצם. זו הצלקת שלי, מאז."

העלייה לישראל והברית

"הגענו לראשון לציון. אוהל, אחר כך שיכון. הייתי בן שמונה. אבא שלי אמר: 'לא נהיה יהודים בלי ברית מילה'. יצר קשר עם אסף הרופא, קבעו תור.

אני זוכר: בא רב עם זקן לבן, חלוק לבן, בירך ומל אותנו. קיבלתי את זה באהבה. לא התנגדתי, לא כעסתי. הבנתי: אני יהודי, אני צריך להיות מהול."