תרופות או אוכל? העלאה שקטה אחת - שמסכנת את הבריאות של כולנו

העלייה הקרובה בדמי ההשתתפות העצמית לתרופות - מ־19.5 שקלים ל־23.5 שקלים - נראית אולי שולית למי שאינו תלוי במרשמים קבועים. אך המשמעות שלה, במיוחד על רקע יוקר המחיה המאמיר ומציאות של מלחמה מתמשכת, מוחשית, כואבת - ובעיקר בלתי נראית לעין הציבור הרחב.

מאחורי כל מרשם תרופה, מאחורי כל עלייה של 4 שקלים - יש אדם. לפעמים זו קשישה בודדה, לפעמים אב לילד חולה, לפעמים חולה כרוני שלא יוכל להרשות לעצמו את המנה הבאה. בארגון "חברים לרפואה", שמסייע מדי חודש לכ־7,000 פונים, כבר מרגישים את הזעזוע: מאז 7 באוקטובר, זינוק של 50% בפניות - לא מחסרי כל, אלא ממשפחות מהשורה, שפשוט נשברו כלכלית.

"אני שומעת את המשפט הזה שוב ושוב - 'או תרופות או אוכל'", מספרת אם חד-הורית מצפון הארץ, שפנתה לעמותה לאחר שאיבדה את עבודתה בתחילת הלחימה. חולה אחר סיפר כי עבר ליטול תרופות חיוניות פעם ביום במקום שלוש, מחשש שייגמרו לו - ושהוא לא יוכל להשיג אחרות. זו לא רק דילמה מוסרית - זו סכנה רפואית.

המספרים מדברים - אבל בשטח זה לב פועם שנפגע

העלאת התשלום תכניס לקופות החולים כחצי מיליארד שקלים נוספים. מנגד, הפחתת התקרה הרבעונית המוצעת - 50 שקלים בלבד - תיטיב רק עם מקבלי קצבת הבטחת הכנסה. כלומר, מרבית החולים הכרוניים, שנאבקים כבר היום, יספגו את מלוא ההתייקרות. הפער בין ההכנסה שתגולגל למערכת - לבין ההקלות שיינתנו - רק ממחיש את אי-השוויון העמוק שמתעצם.

ולא מדובר רק באי-צדק. מדובר באיוולת תקציבית. מחקרים וניסיון מצביעים כי כל שקל שמושקע במניעת הידרדרות רפואית - חוסך כ־17 שקלים במערכת הבריאות בעתיד. כשאדם חולה לא נוטל תרופות בשל מחסור - הוא מגיע בהמשך לחדר מיון, לאשפוז, לעומס נוסף על מערכות שכבר נמצאות על סף קריסה.

קצת חמלה - והרבה אחריות

"אני מזהה את המבט הזה - של בושה, של חוסר אונים, של כאב מול המערכת", אומר אחד ממנהלי העמותות הפעילות בשטח. "הם לא מחפשים טובות, הם פשוט רוצים לחיות. זו לא נדבה - זו זכות בסיסית".

דווקא כעת, כשהמדינה מגייסת את אזרחיה למאבק, כשהחברה האזרחית מתגייסת לתמיכה הדדית - ההחלטה להכביד כלכלית על חולים היא החלטה שמנוגדת לאתוס הערבות ההדדית. קשה שלא לראות בכך ניתוק.

זו קריאה - לא זעקה: אפשר לעצור את זה

יש מה לעשות. אפשר לעדכן את התקרה, להרחיב את ההקלות גם למעמד הביניים, להחריג חולים כרוניים מהעלאה. הפתרון קיים - צריך רק לרצות לראות אותו. וזה בדיוק הזמן.

מקבלי ההחלטות, זו לא רק שורה בתקציב. זו אם שלא אוכלת כדי שילדתה תוכל לקבל אנטיביוטיקה. זה פנסיונר שמוותר על טיפול לבבי כי התקציב נגמר. זו מערכת שצופה בהתפוררות איטית - אם לא תתעורר עכשיו.