לייף סטייל
ערב יום השואה. בעוד נרות זיכרון ניצתים ברחבי הארץ ואזרחים עוצרים את נשימתם מול עדויות של ניצולים אחרונים, יש מקום אחד שבו השואה לא הייתה זיכרון בלבד – אלא מציאות חיה, נושמת, כואבת. במרכז הרפואי הרצפלד, בית חולים גריאטרי-שיקומי של כללית, לאה בר-יוסף (57), אחות ראשית במחלקה ה', נושאת בליבה את סיפורם של מי שנותרו ללא המשך, אך לא בלי משמעות.
"היא אמרה לי – 'לא קראו לי אף פעם אמא, ולא סבתא. כשאמות, לא יישאר ממני כלום.' באותו רגע ביקשתי ממנה: תהיי הסבתא שלי."
כך מספרת בר-יוסף בעיניים דומעות על אותה מטופלת – שורדת שואה, אחת מתאומות מנגלה – ששרדה תופת שאין הדעת יכולה לשאת, אך לא הביאה ילדים לעולם.
וכך, דווקא בערב שבו כולנו זוכרים את האובדן, בר-יוסף מספרת סיפור של תיקון – של חסד אנושי שגבר על הזמן ועל הטראומה.
"היא ביקשה ממני – 'כשתראי שהזמן שלי קרב, תקראי לי יהודי לומר שמע ישראל.' ואני נשבעתי."
ואכן, ברגע האחרון, כשנשימותיה הלכו ודעכו, הצליחה בר-יוסף לרכז שמונה אברכים שהיו באותו זמן בבית החולים – והם עמדו סביבה, קראו "שמע ישראל", והאישה פקחה עיניה – ופרשה מן העולם בקדושה ובכבוד.
ערב יום השואה נועד לזכור את אלה שאינם, אך גם את אלה שחיים את הזיכרון על בשרם. לאה בר-יוסף נושאת את הזיכרון הזה לא באלבום או בטקס – אלא בלב, במשמרת, וביחס אנושי של חמלה עמוקה.
"כל שנה ביום השואה אני חושבת עליה. על כך שהיא לא נעלמה. מישהו זוכר אותה. מישהו ממשיך את סיפורה."
וזו אולי אחת המשימות הקדושות ביותר של הדור שלנו – לא רק לזכור, אלא להפוך את הזיכרון למעשה של חסד, של קרבה, של תיקון.
המרכז הרפואי הרצפלד, הפועל זה עשורים בשירות הציבור הוותיק, הוא בית חולים שמקבל את האדם כולו – גוף ונפש, כאב וזיכרון. צוות המחלקות אינו רק מעניק טיפול רפואי, אלא גם ליווי אנושי, חם ונוגע.
במיוחד בערב כזה, שבו המדינה מתייחדת עם קורבנות השואה, הסיפור מהרצפלד הוא תזכורת לכך שגם בתוך מוסד רפואי – טמון פוטנציאל אדיר לאנושיות.
לאה בר-יוסף לא הדליקה לפיד מול קהל, לא עלתה לבמה ולא נשאה נאום. אבל בשקט, בצל, היא קיבלה על עצמה להנציח נשמה אחת.
ובכך, אולי, היא מלמדת את כולנו שיעור – שבין הטקסים והאזכרות, יש גם מעשה קטן של חסד, שיכול לשמר עולם שלם שנכחד.
"השנה לא תגיעו לרשב"י? אנחנו נהיה שם בשבילכם!" לחצו כאן עכשיו למסירת שמכם!
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו