הכדור שפגע במרן הרב עובדיה – והציל את חיי

"נולדתי להורים ניצולי שואה מבוגרים, אשר למרות אהבתם הרבה, לא הייתה בידם היכולת להעניק לי את תשומת הלב שנזקקתי לה. כמעט וגלשתי למחוזות הפשע. ליד ביתנו היה מגרש כדורגל שבו ביליתי את רוב זמני. 

באחת השבתות, בעיצומו של משחק סוער, בעטתי בכדור בכל הכוח. הכדור עף בחוזקה ופגע ברב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה אז רב צעיר ולא מוכר כל כך שעבר במקום. המגבעת שלו נפלה ארצה, מחזה שגרם לי ולחבריי לפרוץ בצחוק פרוע.

'שבת שלום! כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?' שאלתי בחוצפה.

הרב לא נרתע. 'היכן הוריך?' שאל. לא התחשק לי להשיב בכנות, והמשכתי בשלי: 'מתו', עניתי לקול צחוקם המתגלגל של חבריי.

הרב הביט בי במבט ארוך, ואז הזמין אותי לבוא עימו. כדי לשמור על תדמיתי כ'גיבור השכונה', צעדתי אחריו בשאננות מופגנת. 

הגענו לביתו, הרב קידש על היין ונתן לי לשתות. 'אתה רעב?' שאל ברוך. 

– 'מת מרעב!' השבתי. הרבנית הגישה לשולחן מנה מיוחדת עבורי. אכלתי בתיאבון עצום, כמי שלא זכה לארוחה ראויה ימים ארוכים.

שמתי לב שהרב עצמו אכל מעט מאוד. רוב הזמן הביט בי בעיניים טובות ושיתף אותי בדברי חוכמה והתעוררות. שנים מאוחר יותר גיליתי שלמעשה אכלתי גם את המנה שלו. כשסיימתי, הרב שאל: 'אתה עייף?'

– "מת מעייפות!" עניתי, והרב הוביל אותי לחדר, ושם ישנתי עד צאת השבת.

כשהתעוררתי, הרב ניגש אליי ושאל: 'מה תרצה לעשות עכשיו?' עניתי שברצוני לצאת קצת לבלות. 

'כמה עולה הבילוי הזה?' התעניין הרב. 'לירה וחצי', עניתי. הרב הוציא מכיסו את הסכום ואמר: 'מחר תבוא שוב' – ואכן, חזרתי למחרת. אכלתי, נחתי וקיבלתי כסף לבילויים. כך נמשכו הימים.

עם הזמן, גיליתי שהרב 'גידל' כך 12 נערים נוספים. בעדינות ובחוכמה, החל הרב ללמד אותי תורה. בהדרכתו האוהבת, פניתי ללמוד בישיבה, המשכתי למסלול רבנות ולבסוף נהייתי דיין. בשום שלב בחיי הרב לא נטש אותי – הוא חיתן אותי בעצמו, השתתף בשמחות ילדיי, ואף זכה להיות סנדק לנכדי.

הרב האמין בי והעניק לי את האמונה ביכולתי להשתנות. כל מה ששלי – שלו!"