"הדלת הסגורה והלב הפתוח": קריאה ללב העם בליל הסדר

"יש ילד מאחורי הדלת הזאת," אומר הרב מנחם וייס בקול רועד, "הוא שומע את השירים מהבית של השכנים, אבל בלב שלו עצוב. הוא לא יודע מה זה שולחן החג."

במילים פשוטות אך נוקבות, מזכיר לנו הרב וייס את המצווה הנשכחת של "כל דכפין ייתי ויכול" - שכל רעב יבוא ויאכל, לא רק כסמל בליל הסדר, אלא כמעשה של ממש. קריאה של חמלה, של לב פתוח, של אחריות.

המציאות ברורה וכואבת:
ברוץ אלפיים, אומר הרב, "מאה אחוז דקה. אנחנו מעבירים ישיר לאותם ילדים, לאותן משפחות שאין להם." אין מתווכים, אין בירוקרטיה - רק יד אחות באמונה ובכאב.

הרב ממשיך ומעיד: "במידה שאנחנו דואגים לכל עם ישראל - הקדוש ברוך הוא ישפיע עלינו שפע בכפל כפליים." זו לא רק הבטחה אלא מציאות רוחנית, מידת הדין והרחמים, גמול המותאם למעשה.

וכך, ערב פסח, מתחדדת הקריאה:
האם נוכל לשבת בליל הסדר מתוך שמחה אמיתית, אם נדע שילד בשכנות אלינו רעב? האם הלב שלנו סגור - או פתוח כפתחו של אולם, לכל דופק?

"חג פסח כשר ושמח," מברך הרב וייס, "בתנאי שהוא חג של עם ישראל כולו - בלי יוצא מן הכלל."

לחצו כאן כדי לזכות בהשתתפות >>> כאן