למה אישה שבעלה מתעלל בה בצורה קיצונית לא עוזבת, אלא נשארת ונכנעת?

למה אישה שבעלה מתעלל בה בצורה קיצונית לא עוזבת, אלא נשארת ונכנעת?

התעללות במשפחה היא מערכת מעגלית. המתעלל מתנהג באגרסיביות, והנתקף פעמים רבות לא רוצה או אפילו לא יכול להיות מודע לכך. הוא מדחיק ומכחיש את המציאות.
האדם שסובל מהתעללות לא מוכן 'לעכל ולעבד' את העובדה שהוא עובר התעללות. לכן האישה אומרת לעצמה: "זה זמני, זה יעבור. זה רק בגלל שקשה לו בעבודה. זה בגלל שהוא סבל בילדות."
כך היא ממציאה כל מיני הסברים שמרגיעים אותה, שמאפשרים לה להמשיך לחיות באשליה שאין פה בעיה אמיתית, אלא שזו רק תקופה קשה - וזה יעבור. האשליה היא חלק מתהליך ההדחקה.

אחרי שהתוקף מתעלל, הוא מרגיש רגשות אשמה. לאחר 'התקף' של התעללות, הוא מרגיש חרטה ומתחיל לרצות את הקורבן - הוא מעניק, מתחנף, מצטער ומסביר שזו פעם אחרונה…
פעם אחרונה - עד ש... שוב יעצבנו אותו.

ואכן, ישנה תקופה אפילו נהדרת בין המתעלל לבין הקורבן. הקורבן באמת מוחל על מה שעשו לו ומתחיל לחפש איך אפשר לשקם את הקשר. שני הצדדים, במקרה הטוב, עם רצון כנה לשפר את מערכת היחסים - אבל זה נשמר לפרק זמן קצר בלבד.
הקורבן מנסה להימנע מלהביע את עצמו ואת הצרכים שלו, כי הוא יודע שהוא עלול להיות שוב הקורבן.
הוא עסוק ב"לרצות" את האדם המתעלל, לומד להימנע מלבטא את עצמו, ואז - כאשר התוקף צובר כעסים ותחושות שליליות (חלקן קשורות למשפחה, חלקן קשורות לעבודה, לקהילה או לכל תחום אחר) - הוא צובר כעסים, תסכולים ואכזבות. לא פעם הוא גם סובל מחרדות - ואז מתחילה שוב ההתעללות.

כך נוצר מצב של שולט ונשלט בתוך מערכת היחסים הזו.
הקורבן מוחק את האישיות שלו. המוח שלו כל כך עסוק באיך לא לצער את המתעלל, שהוא בכלל שוכח לחשוב שהוא לא אמור להישאר במערכת יחסים כזו.

הקורבן חושב שהמתעלל הוא אדם נפלא, מיוחד. הוא מרבה ללמד עליו זכות, בטוח שהוא אדם נעים, ועם קצת רצון טוב - הוא יפסיק להיות אלים.
הקורבן מאמין יותר מדי לריצוי של המתעלל.

המתעלל כן יכול לעשות שינוי - אבל רק בתנאי ברור:
אם הוא לא רק מבטיח לעשות שינוי, אלא מקבל הדרכה וליווי מקצועי במהלך חודשים ארוכים - אז, ורק אז, יש סיכוי שהמילים יתורגמו למעשים.
"לא המדרש עיקר, אלא המעשה."