כוח השירה שהגיע עד שבי החמאס נמצא גם בנו

מלחמת "חרבות ברזל" לוותה באינספור רגעים משמעותיים, לטוב ולמוטב, עבור אזרחי מדינת ישראל – החל באסון הנורא שפתח אותה, המשך בחיסולי מנהיגי ארגוני הטרור נסראללה וסינוואר וכלה בהשמדת מערך ההגנה האווירית של איראן בעזרת ה' יתברך – ועוד כהנה וכהנה. אם כי, היו גם רגעים שלא התרחשו בשדה המלחמה, אלא קשורים אליה. 

שירו של יאיר אלייצור, "ה' יתברך תמיד אוהב אותי", שמבוסס על דברי הרה"ג שלום ארוש שליט"א, הוא לחלוטין אחד כזה, וניתן להגדיר אותו כאחד המכוננים שבהם. שיר זה, שהפיח תקווה בלבבות מיליוני ישראלים, הוא שיר שכולו אמונה בקב"ה על המסלול שסלל לנו ומצעיד אותנו בתוכו. 

השיר הזה הוא גם ה"גירסא דינקותא" של מיליוני ילדים ישראליים, שנולדו בערך בעשור האחרון, ושומעים אותו בהפסקות בבתי הספר שלהם, בתחנות הרדיו השונות וכן באירועים כאלו ואחרים. איננו יכולים לשער כמה עובדה זו משמעותית לעתידה של החברה בישראל.

עצרו רגע, וחישבו: אילו תשמעו שיר ששמעתם בגיל ארבע – כמה תזכרו אותו? התשובה תהיה, ברוב המקרים: כמעט את כולו. התשובה תהיה כזו מכיוון שיש כוח במוח הילד הקטן להכיל דברים שבבגרות כבר קשה לו יותר - כפי שהמשנה במסכת אבות אומרת: "אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן, למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". עכשיו תחשבו על כך שמיליוני ילדים גדלים עכשיו עם האמונה שהקדוש ברוך הוא תמיד אוהב אותם ותמיד יהיה להם רק טוב – כמה זה כוח, כמה זה חשוב. 

יתרה מזו: ארבע מחמש התצפיתניות, ששוחררו משבי חמאס, נצפו שרות את השיר הזה בקול גדול עם שחרורה של אגם ברגר, חברתן שזכתה לקדש שם שמיים בימי שביה ובשחרורה. זאת אומרת ששיר זה היה משענת עבור חמש צעירות שהוחזקו בתנאים בלתי אנושיים בידי מרצחים שפלים – עד לשם כוח השירה מגיע.

את המחשבה על הטור הזה שאבתי מחוויה אישית שלי בשבוע שחלף: בילדותי, כשהייתי בן שנתיים לערך, מו"ר אבי שליט"א השמיע לי את שיריו מעוררי ההשתוקקות לה' יתברך של הזמר יונתן שוורץ, ענק הזמר החסידי. השבוע, מספר שנים (רב...) לאחר מכן, מו"ר אבי שליט"א השיג את השירים הללו – ושלח לי אותם, ליהנות מהם. ואני, על אף שאינני דובר יידיש, ידעתי כמעט את כל הטיות השיר ונגינותיו, ותחושותיי טסו לשחקים.

שני הזמרים הללו, שוורץ ואלייצור, הם שני אנשים מסגנונות שונים, מתקופות שונות – אבל שניהם מלמדים אותנו יחד יסוד ביהדות: כל אחד מאיתנו יכול לתרום לשיפור העולם, להפצת הטוב בו ולתיקונו – ללא גבול. אם הם ככה יכולים לפתוח ולרפא לבבות שבורים – כל אחד מאיתנו יכול בדרכו. אחד יכול לעשות זאת בחיוך למי שיושב לצידו באוטובוס; שני יכול לעשות זאת במימון סעודה חמה למשפחה קשת יום; שלישי יכול לעשות זאת בלימוד תורה בחברותא עם אדם הרוצה בכך.

כל זאת כפי שאמר הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק: "צריך שכל איש יידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש יידע ויבין שעליו לעמול ולגלות אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו". 

אגב זה, ניתן גם להסתכל מסיפורים אלו על הצד ההפוך: כמה אנחנו צריכים להיזהר מלתת ביטוי לרע בעולמנו, ובטח בעולמם של ילדינו הטהורים והזכים. כל מילה שלילית מיותרת שאנחנו שומעים מקלקלת את השורה ופוגעת ביכולותינו לנסוק אל על. במקום לראות דברים חסרי תועלת, שעם סיום הצפייה בהם אנו שוכחים שהם קרו – נמלא את זמננו במעשים שיקרבו את העולם לגאולה השלימה.