מכירים זוגיות רעילה? אז יש גם חברות שעלולה להיות רעילה?

מה חברות אמורה להעניק לאדם ומה הוא אמור להעניק לה? כמה כוחות נפש האדם צריך להשקיע בטיפוח הקשרים החברתיים שלו, אם בכלל? ומאיזו נקודת מבט ניגשים לחברות?
----
מטיילת לי בחתונה של זוג שאני מכירה, מזכירה לעצמי ללגום מעט מים מדי פעם - כדי שיהיה לי כוח לשמח את החתן והכלה. ואז פתאום זה קורה, בלי שום התראה מוקדמת - פיצוץ עם אחת המוזמנות, אחת מחברותיי הקרובות ביותר.

שלוש שעות קדימה אני בבית, לבושה בבגדים חגיגיים, יושבת על המיטה, עדיין המומה ממה שקרה. חברות ארוכת שנים שנגמרה ברגע אחד. ועל מה? והאם זה אפשרי בכלל שקשר כל כך קרוב יגיע לקיצו פתאום? באמת היינו חברות?

ובעודי מהרהרת אני נזרקת במחשבה כמה שבועות אחורה: אנחנו יושבות ומדברות או יותר נכון שהיא מנסה לשדל אותי לגשת לרב ש"יפתור" לי את כל הבעיות בחיים. אני נזכרת בנימה שלה: זו לא עצה חברית, זו הייתה כפייה.

יש לי חשדנות בריאה לרבנים שאני לא מכירה, אני בוחרת את מורי הדרך שלי בקפידה ולא מחפשת סתם מנטורים, אלא דמות רבנית אמיתית שתוביל אותי במסלול שבו אצעד כל ימי חיי.

משהו באופן בו ניסתה לשכנע אותי גרם לי להינעל. החלטתי שאני עומדת על דעתי. "אני לרב הזה לא מתקרבת ויהי מה", החלטתי בליבי. ואולי זה לאו דווקא לרב, כמו לעצה שלה?

"בסוף זה הלחן ולא המילים", של חנן בן ארי היה השיר שליווה אותי באותה תקופה מורכבת של ניתוק הקשר עם החברה לשעבר. כשלחצתי "פליי" שוב ושוב, חשבתי שאני נהנית להתכסות בשקט ובעצבות שהשיר הזה מביע.

אבל לא רק בגלל זה מתברר. בסוף זה הלחן, הניגון, לא המילים. בסוף המנגינה שמסתתרת מאחורי המילים היא שהכריעה את גורל היחסים האלה. הלחן של החברות הזו היה חוסר קבלה, שאיפה שאני אתאחד עם הרצונות שלה, עם הדרך שלה.

אחתום בנקודה יפה של הרב נח וינברג: "בפעם הבאה שבה תמצא את עצמך נתון בוויכוח, הטה אוזנך ותן לעצמך לשמוע. אל תקלוט שום דבר כמו שהוא נשמע בהתחלה... נסה להבין את המסר הנסתר".

זה תמיד היה שם, ואני לא שמתי לב איך שוב ושוב היא דורשת - ואני נדרשת - ליישר קו. קיבלתי שיעור, עוד אבן דרך במסע: תמיד לבדוק את הסביבה שעוטפת אותי, לחקור מה מסתתר מאחורי הצלופן הצבעוני.