והשיאנו את ברכת מועדיך: למשוך את השפעת מתן תורה לכל השנה

עם ישראל עמד מתחת להר, מצפה לקבל את התורה. אחרי שלושה ימים של הכנות, ההתרגשות בשיאה, הקב"ה נותן את המתנה היקרה לו ביותר, התורה הקדושה. בשנייה שהכול נגמר, מעידה התורה: "ויסעו מהר ה'". מסבירים חז"ל, "כתינוק הבורח מבית הספר". מתחפפים.

הייתכן שעם ישראל ברחו מהר סיני? שהרי שם נפתחו להם השמים והם זכו לראות מראות אלוקים. מול אמת מוחלטת כזו - כאשר הראו הם לדעת כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו - מדוע שירצו לברוח ? 

תשובה: כי הנפש בנויה מעליות ומורדות רגשיים, ואך טבעי שלאחר תקופה של עליה רוחנית וקרבת אלוקים - יכולים להגיע ימים עייפים ויבשים. אין זה אומר שמה שהיה קודם לא היה אמיתי, והעלייה הרוחנית שהייתה הלכה וחלפה לה כלעומת שבאה. אלא שהנפש מבקשת כל הזמן התרעננות והתחדשות רוחנית.

לאחר שנפתחו השמים במעמד הר סיני, ועם ישראל זכה לקרבה האלוקית הגדולה ביותר שהם חוו אי פעם, שוב נסגרו בפניהם השמיים, והם לא המשיכו "לראות את הקולות".

או אז, נפשם, שכבר הרגישה את "טעם השמיים", לא יכלה להישאר באותו מקום. הם ביקשו לעצמם קרבה אלוקית חדשה שתיתן להם את ההרגשה האדירה שהרגישו. דור הדעה של מקבלי התורה, לא היו סתם "תינוק הבורח מבית הספר", הם הרגישו כתינוק שרעב - לרוחניות.

לאחר שהתרגלו ל"מאכל שמיים" בבית הספר של הקב"ה, ועכשיו ששערי בית הספר נסגרו, לא נותר להם מה לעשות מול מראה השערים הסגורים - אלא לברוח ולחפש את ה"מלמד" במקומות אחרים.

כדאי שנזכור זאת בימים אלו של אחרי חג השבועות. בליל שבועות נפתחו לנו השמיים וקיבלנו מחדש את אור התורה. גם אם הנפש מרגישה עכשיו עייפות ולאות, המצב אינו מלמד על מצבנו ורמתנו. הלאות הזו היא קריאה נפשית להתחדש - ולמצוא דרכים תורניות מגוונות ומתאימות שיפתחו לנו שוב את השמיים.