הגיע הזמן להתעורר: נפגעים מאנשים וממשיכים הלאה?

פרופורציות
אחד הקשיים הבולטים בזיהוי דפוס של 'אישיות מרצה', נובע מכך שאין מדובר בדפוס התנהגות חריג באופן קיצוני ומהותי. זה בהחלט נורמלי, שאדם אינו מגיב גם כאשר מעליבים אותו ופוגעים בו, ואפילו מוכן לספוג את הפגיעה ולהמשיך הלאה... אולם כאשר דפוס זה חוזר על עצמו שוב ושוב, עם אנשים שונים ובסיטואציות שונות – זה המקום לבחון האדם אין מדובר בדפוס 'מרצה' העלול לגרום לנזק.

כמו כן, באופן טבעי, אמורה להיות הלימה בין מידת התרומה של הוויתור לזולת, לבין מידת הפגיעה בנו. זה הגיוני, שאדם יוותר על צרכים שוליים שלו, בכדי להעניק לאחרים דבר מה חשוב במיוחד. אבל כאשר היחס הפוך, מדובר כבר בדפוס מרצה, שאינו חיובי.

לדוגמה: כאשר מבקשים מאשה להכין עוגה לאירוע, בהתראה של מספר שעות, והיא נענית לבקשה תוך שהיא מקריבה לשם כך את שעות השינה שלה, מה שגורם לפגיעה בתפקוד של כל המשפחה ביום המחרת, למתח ולחוסר סבלנות מצידה כלפי הילדים, או לתפקוד מוגבל בבית – אין יחס בין התרומה שלה לחברתה ובין הפגיעה שהיא סופגת. עוגה, ניתן לקנות במעדניה. בעוד לתפקוד של עקרת הבית, אין תחליף.

ובכל זאת, אישה בעלת דפוס מרצה – תענה לבקשה בחיוב. היא תהיה נחושה להעניק לאחרים את כל כולה, מבלי להביא בחשבון את צרכיה ואת צרכי המשפחה שלה.

במקרים קיצוניים יותר, האדם בעל האישיות המרצה, עלול לוותר על השאיפות שלו, על הציפיות שלו מעצמו, על החיים שלו – בשביל הזולת. הוא ימצא תירוצים שונים ומשונים לכך, אבל למעשה, מדובר בדפוס אישיות החותר לרצות את הסביבה בלא הרף. אדם בעל דפוס שכזה, יקריב מעצמו עוד ועוד – בכדי שהסביבה תהיה מרוצה ממנו, והוא לא יפסיק להקריב כל עוד הסביבה אינה מרוצה. התנהלות זו, עשויה להביא אותו למצבי קיצון, חסרי פרופורציה לחלוטין.

לעצמו הוא עושה! בטרם נמשיך, חשוב לשים לב לנקודה מהותית ובסיסית:

אם נשאל את האדם בעל האישיות המרצה, מה הסיבה לכך שהוא מציב את צרכיהם של אחרים לפני הצרכים הבסיסיים שלו – הוא יאמר כי הוא מוכן להקריב למען טובתם של אחרים. הוא עשוי להשתמש במשפטים בעל אופי ערכי, כמו למשל: "אני כאן בעולם רק כדי לתת לאחרים!"

אולם לאמיתו של דבר, זה לא נכון. אילו אותו אדם היה מודע למניעים האמיתיים שלו, הוא היה מגלה, כי המניע העומד מאחורי דפוס האישיות שלו – הוא הרצון לדאוג לעצמו! הוא לא באמת חושב על טובתם של האחרים... הוא פשוט מאמין, כי התמורה שיקבל עבור המחיקה העצמית שלו – מצדיקה את המחיר, והוא אינו מצליח לעצור בנקודה בה מתברר שמדובר בטעות.

האדם המרצה, בעצם, מנסה לגרום לצד שכנגד – להרגיש אסיר תודה כלפיו, משום שהתחושה הזו נותנת לו בטחון, וגורמת לו להרגיש כביכול אין לו תחליף... הוא מרגיש שהוא 'נותן' ו'מעניק' כל חייו, אולם בעצם – הוא עסוק בלי הפסקה ב'לקבל', כאשר לפעמים, עצם העובדה שהוא אינו חווה דחיה מצד החברה – נחשבת בעיניו כתמורה הולמת...

ההתפכחות
אדם בעל דפוס אישיות מרצה, עלול לחיות בדרך זו את כל חייו. אולם לפעמים, ברגע מסוים, 'יורד האסימון'... הוא מגלה כי במשך תקופה ארוכה השקיע, מבלי לקבל כל תמורה... הוא מבין לפתע כי הוא מנוצל, ומצליח פתאום לחוש את תחושת הניצול. הוא מגלה שיש לו אישיות, יש לו רצונות ויש לו צרכים, יש לו תכונות ואופי, אבל אף אחד בעולם כלל אינו מכיר את כל אלו... משום שעד כה, אף אחד לא התעניין בו, ב'אני' האמיתי שלו! הסביבה הייתה מרוכזת במקסום התועלת שביכולתה להפיק ממנו, תוך שהיא מתייחסת אליו עצמו – כ'שקוף'.

אולם כאשר לא מגיע רגע ההתפכחות, והאדם אינו חווה מעצמו הארה שגורמת לו להפסיק לרצות את הסביבה ולהתחיל לדאוג לעצמו – עליו לנסות לייצר את ההתפכחות הזו באופן יזום.

לשם כך, בראש ובראשונה, עליו להשתחרר מההרגל למדוד את הערך העצמי שלו על פי מידת הנחיצות שלו לסביבה או לזולת. עליו להפנים, כי סדר הדברים הפוך: דווקא לאחר שהוא יעריך את עצמו, את האישיות שלו, את החכמה שלו ואת שאר התכונות החיוביות שיש בו – הוא יוכל באמת לתת לאחרים, ולפעמים אפילו לוותר בכדי לרצות אותם - במינון שלא יהווה 'דרך חיים'.

אאוצ': עושים טוב לסביבה ומקבלים את ההיפך? גם אתם ראויים | חלק שני